אֶל־הָעִבְרִים 6
| על כן בעזב כעת ראשית דבר המשיח נעבר אל השלמות ולא נשוב לשית יסודי התשובה ממעשי מות והאמונה באלהים׃ | 1 |
Therefore, omitting the elementary Christian teaching, let us go on to the perfection of Christian instruction, not laying again the foundation of repentance from dead works, and of faith toward God,
| ותורת הטבילות וסמיכת ידים ותחית המתים והדין הנצחי׃ (aiōnios g166) | 2 |
of the teaching with respect to immersions, and of the laying on of hands, of the resurrection of the dead, and of eternal condemnation. (aiōnios g166)
| ואת זאת נעשה אם יתן האל׃ | 3 |
And this we will do, if God permit.
| כי אלה אשר נגה עליהם האור וטעמו ממתנת השמים ונתן להם חלקם ברוח הקדש׃ | 4 |
For it is impossible to renew again to repentance those who have once been enlightened, and have tasted of the heavenly gift, and have been made partakers of the Holy Spirit,
| וטעמו את דבר אלהים הטוב וכחות העולם הבא וימעלו מעל׃ (aiōn g165) | 5 |
and have tasted the good word of God, and the powers of the coming age, (aiōn g165)
| נמנעו מהתחדש עוד לתשובה כי צלבו להם מחדש את בן האלהים ויתנוהו למשל׃ | 6 |
if they fall away; since they again crucify in themselves the Son of God, and put him to an open shame.
| כי האדמה השותה את הגשם הירד עליה למכביר ומוציאה עשב טוב לעבדיה תשא ברכה מאת האלהים׃ | 7 |
For the land which drinks up the rain that comes often upon it, and produces herbs suitable for those for whom it is cultivated, receives blessing from God.
| ואשר תוציא קוץ ודרדר נמאסה היא וקרובה למארה וסופה להשרף׃ | 8 |
But that which produces thorns and thistles is rejected, and is near the curse, the end of which is to be burned.
| אמנם ידידי מבטחים אנחנו בכם טבות מאלה וקרבות לישועה אף כי דברנו כזאת׃ | 9 |
But, beloved, we are confident of better things concerning you, and of things that tend to salvation, though we thus speak.
| כי האלהים לא יעות צדק לשכח את מעשיכם ואת עמל אהבתכם אשר הראיתם לשמו ששרתם ועודכם משרתים את הקדשים׃ | 10 |
For God is not unjust, that he should forget your work, and the love which you have shown for his name by having ministered to the saints, and by continuing to minister.
| אבל חפצנו שכל אחד מכם גם ישקד שקוד להחזיק בשלמות התקוה עד הקץ׃ | 11 |
But we desire every one of you to show the same diligence, in order to have your hope fully assured to the end:
| שלא תעצלו כי אם תלכו בעקבות היורשים באמונה וארך רוח את ההבטחות׃ | 12 |
that you may not become slothful, but imitators of those who, through faith and patience, inherit the promises.
| כי בהבטיח אלהים את אברהם נשבע בנפשו יען אשר אין גדול ממנו להשבע בו׃ | 13 |
For when God made promise to Abraham, because he could swear by no greater, he swore by himself,
| ויאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה אותך׃ | 14 |
saying: Most surely will I abundantly bless you, and abundantly multiply you.
| ויהי בהאריך נפשו השיג את ההבטחה׃ | 15 |
And so, when he had waited patiently, he received the promises.
| בני האדם ישבעו בגדול מהם והשבועה להם קץ כל ערעור לקיום הדבר׃ | 16 |
For, verily, men swear by the greater, and an oath for confirmation is to them an end of all contradiction.
| על כן כאשר רצה האלהים להראות ביותר את ירשי ההבטחה כי לא תשתנה עצתו ערב אתה בשבועה׃ | 17 |
Wherefore, God, being more abundantly willing to show to the heirs of his promise the immutability of his purpose, interposed an oath,
| למען על פי שני דברים בלתי משתנים אשר חלילה לאלהים לשקר בם יהיה לנו אשר נסנו עליו זרוז גדול לאחז בתקוה הנתונה לפנינו׃ | 18 |
that by two immutable things, in which it was impossible for God to lie, we might have strong consolation, who have fled to lay hold on the hope set before us;
| אשר היא לנפשנו לעוגין נכון וחזק ומגיע אל מבית לפרכת׃ | 19 |
which, hope we have as an anchor for the soul, both sure and steadfast, and which enters in beyond the vail,
