Job 10
1 My soul is weary of my life; I will give free course to my complaint; I will speak in the bitterness of my soul.
| נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי׃ |
2 I will say unto God: Do not condemn me; make me know wherefore Thou contendest with me.
| אמר אל אלוה אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני׃ |
3 Is it good unto Thee that Thou shouldest oppress, that Thou shouldest despise the work of Thy hands, and shine upon the counsel of the wicked?
| הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך ועל עצת רשעים הופעת׃ |
4 Hast Thou eyes of flesh? or seest Thou as man seeth?
| העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה׃ |
5 Are Thy days as the days of man, or Thy years as a man's days,
| הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר׃ |
6 That Thou inquirest after mine iniquity, and searchest after my sin,
| כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש׃ |
7 Although Thou knowest that I shall not be condemned; and there is none that can deliver out of Thy hand?
| על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל׃ |
8 Thy hands have framed me and fashioned me together round about; yet Thou dost destroy me!
| ידיך עצבוני ויעשוני יחד סביב ותבלעני׃ |
9 Remember, I beseech Thee, that Thou hast fashioned me as clay; and wilt Thou bring me into dust again?
| זכר נא כי כחמר עשיתני ואל עפר תשיבני׃ |
10 Hast Thou not poured me out as milk, and curdled me like cheese?
| הלא כחלב תתיכני וכגבנה תקפיאני׃ |
11 Thou hast clothed me with skin and flesh, and knit me together with bones and sinews.
| עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני׃ |
12 Thou hast granted me life and favour, and Thy providence hath preserved my spirit.
| חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי׃ |
13 Yet these things Thou didst hide in Thy heart; I know that this is with Thee;
| ואלה צפנת בלבבך ידעתי כי זאת עמך׃ |
14 If I sin, then Thou markest me, and Thou wilt not acquit me from mine iniquity.
| אם חטאתי ושמרתני ומעוני לא תנקני׃ |
15 If I be wicked, woe unto me; and if I be righteous, yet shall I not lift up my head — being filled with ignominy and looking upon mine affliction.
| אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי שבע קלון וראה עניי׃ |
16 And if it exalt itself, Thou huntest me as a lion; and again Thou showest Thyself marvellous upon me.
| ויגאה כשחל תצודני ותשב תתפלא בי׃ |
17 Thou renewest Thy witnesses against me, and increasest Thine indignation upon me; host succeeding host against me.
| תחדש עדיך נגדי ותרב כעשך עמדי חליפות וצבא עמי׃ |
18 Wherefore then hast Thou brought me forth out of the womb? Would that I had perished, and no eye had seen me!
| ולמה מרחם הצאתני אגוע ועין לא תראני׃ |
19 I should have been as though I had not been; I should have been carried from the womb to the grave.
| כאשר לא הייתי אהיה מבטן לקבר אובל׃ |
20 Are not my days few? Cease then, and let me alone, that I may take comfort a little,
| הלא מעט ימי יחדל ישית ממני ואבליגה מעט׃ |
21 Before I go whence I shall not return, even to the land of darkness and of the shadow of death;
| בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות׃ |
22 A land of thick darkness, as darkness itself; a land of the shadow of death, without any order, and where the light is as darkness.
| ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל׃ |
