אֶל־הָרוֹמִיִּים 10

1 אחי חפץ לבבי ותפלתי לאלהים בעד ישראל אשר יושעו׃

Brethren! the delight of my own heart and my supplication God-ward in their behalf, are for salvation;

2 כי מעיד אני עליהם שיש להם קנאה לאלהים אך לא בדעת׃

For I bear them witness that they have, a zeal for God, —but not according to correct knowledge;

3 כי את צדקת אלהים לא ידעו ויבקשו להקים את צדקתם ובעבור זאת לצדקת אלהים לא נכנעו׃

For, not knowing God’s righteousness and, their own, seeking to establish, unto the righteousness of God, have they not submitted;

4 כי המשיח סוף התורה לצדקה לכל המאמין בו׃

For Christ is an end of law, for righteousness, unto every one that believeth.

5 כי משה כתב על דבר הצדקה מתוך התורה אשר יעשה אתם האדם וחי בהם׃

For, Moses, writeth that—as touching the righteousness that is by law, The man that hath done [it], shall live thereby;

6 והצדקה אשר מתוך האמונה כה אמרת אל תאמר בלבבך מי יעלה השמימה הלא זאת היא להוריד את המשיח׃

Whereas, the righteousness by faith, thus speaketh—Do not say in thy heart, Who shall ascend into heaven? That is, to bring, Christ, down,

7 או מי ירד לתהום זאת היא להעלות את המשיח מן המתים׃ (Abyssos g12)

Or, Who shall descend into the abyss? That is, to bring up, Christ, from among the dead; (Abyssos g12)

8 אבל מה היא אמרת קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך הוא דבר האמונה אשר אנחנו מבשרים׃

But what saith it? Near thee, is the declaration, In thy mouth and in thy heart, —that is, the declaration of the faith, which we proclaim: —

9 כי אם תודה בפיך אשר ישוע הוא האדון ותאמין בלבבך אשר האלהים העירו מן המתים אז תושע׃

That, if thou shalt confess the declaration with thy mouth—That Jesus is, Lord, and shalt believe with thy hear—That, God, raised him from among the dead, thou shalt be saved; —

10 כי בלבבו יאמין האדם והיתה לו לצדקה ובפיהו יודה והיתה לו לישועה׃

For, in heart, it is to be believed unto righteousness, and, by mouth, it is to be confessed unto salvation.

11 כי הכתוב אמר כל המאמין בו לא יבוש׃

For the scripture saith—No one that resteth faith thereupon, shall be put to shame?

12 ואין הבדל בזה בין היהודי ליוני כי אדון אחד לכלם והוא עשיר לכל קראיו׃

For there is no distinction—of Jew or Greek, —for, the same [Lord], is Lord of all, being rich unto all who call upon him;

13 כי כל אשר יקרא בשם יהוה ימלט׃

For, Whosoever shall call upon the name of the Lord, shall be saved: —

14 ועתה איך יקראו אל אשר לא האמינו בו ואיך יאמינו באשר לא שמעו את שמעו ואיך ישמעו באין מגיד׃

How, then, shall men call upon one in whom they have not believed? And how shall they believe in one of whom they have not heard? And how shall they hear, without one to proclaim?

15 ואיך יגידו אם אינם שלוחים ככתוב מה נאוו רגלי מבשר שלום מבשר טוב׃

And how shall they proclaim, except they be sent? Even as it is written—How beautiful the feet of them that bring glad tidings of good things!

16 אך לא כלם שמעו לקול הבשורה כי ישעיהו אמר יהוה מי האמין לשמעתנו׃

But, not all, have become obedient unto the glad tidings; —for, Isaiah, saith—Lord! who believed what we have heard?

17 לכן האמונה באה מתוך השמועה והשמועה על ידי דבר אלהים׃

Hence, our faith, cometh by something heard, and, that which is heard, through a declaration of Christ.

18 ואמר הכי לא שמעו אמנם בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם׃

But I say: Have they not heard? Yea indeed, —into all the earth, hath gone forth their sound, and, unto the ends of the inhabited world, their declarations.

19 ואמר הכי ישראל לא ידע הנה כבר משה אמר אני אקניאכם בלא עם בגוי נבל אכעיסכם׃

But I say: Hath, Israel, not come to know? First, Moses, saith—I, will provoke you to jealousy on account of a no-nation, on account of an undiscerning nation, will I make you very angry.

20 וישעיהו מלאו לבו לאמר נמצאתי ללא בקשני נדרשתי ללוא שאלו׃

Isaiah, however, waxeth daring, and saith, —I have been found by them who after me were not seeking, manifest have I become unto them who for me were not enquiring;

21 ועל ישראל הוא אמר פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ומרה׃

Whereas, regarding Israel, he saith—All day long, have I stretched forth my hands unto a people unyielding and contradicting.