תהילים 142

1 משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה קולי אל יהוה אזעק קולי אל יהוה אתחנן׃

[A Psalm] of instruction for David, when he was in the cave, —a Prayer. I cried to the Lord with my voice; with my voice I made supplication to the Lord.

2 אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד׃

I will pour out before him my supplication: I will declare before him mine affliction.

3 בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי בארח זו אהלך טמנו פח לי׃

When my spirit was fainting within me, then you knew my paths; in the very way wherein I was walking, they hid a snare for me.

4 הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי׃

I looked on [my] right hand, and behold, for there was none that noticed me; refuge failed me; and there was none that cared for my soul.

5 זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים׃

I cried to you, O Lord, and said, You are my hope, my portion in the land of the living.

6 הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד הצילני מרדפי כי אמצו ממני׃

Attend to my supplication, for I am brought very low; deliver me from them that persecute me; for they are stronger than I.

7 הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי׃

Bring my soul out of prison, that I may give thanks to your name, O Lord; the righteous shall wait for me, until you recompense me.