איוב 7
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ | 1 |
Is there not a warfare to a mortal, upon earth? And, as the days of a hireling, are not his days?
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ | 2 |
As, a bondman, panteth for the shadow, and as, a hireling, longeth for his wage,
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ | 3 |
So, have I been made to inherit months of calamity, and, nights of weariness, have been appointed me.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ | 4 |
As soon as I lie down, I say, When shall I arise? yet he lengtheneth out the evening, and I am wearied with tossings until the breeze of twilight.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ | 5 |
My flesh is clothed with worms and a coating of dust, My skin, hath hardened, and then run afresh:
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ | 6 |
My days, are swifter than a weaver’s shuttle, and they are spent, without hope.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ | 7 |
Remember thou, that, a wind, is my life, not again shall mine eye see blessing:
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ | 8 |
Nor shall see me—the eye that used to behold me, Thine eyes, are upon me, and I am not.
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) | 9 |
A cloud faileth, and is gone, So, he that descendeth to hades, shall not come up: (Sheol h7585)
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ | 10 |
He shall not return again to his house, and his own place shall be acquainted with him no more.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ | 11 |
I also, cannot restrain my mouth, —I must speak, in the anguish of my spirit, I must find utterance, in the bitterness of my soul.
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ | 12 |
Am, I, a sea, or a sea-monster, —That thou shouldst set over me a watch?
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ | 13 |
When I say, My bed shall comfort me, my couch shall help to carry my complaint,
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ | 14 |
Then thou scarest me with dreams, and, by visions, dost thou terrify me:
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ | 15 |
So that my soul chooseth strangling, Death, rather than [these] my bones!
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ | 16 |
I am wasted away, Not, to times age-abiding, can I live, Let me alone, for, a breath, are my days.
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ | 17 |
What is a mortal, that thou shouldst nurture him? Or that thou shouldst fix upon him thy mind?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ | 18 |
That thou shouldst inspect him morning by morning, moment by moment, shouldst test him?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ | 19 |
How long wilt thou not look away from me? Wilt thou not let me alone, till I can swallow my spittle?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ | 20 |
I have sinned, What can I do for thee, thou watcher of men? Wherefore hast thou set me as thine object of attack, or have I become, unto thee, a burden?
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ | 21 |
And why wilt thou not remove my transgression, and take away mine iniquity? For, now, in the dust, should I lie down, and thou shouldst seek me diligently, and I should not be.
