איוב 7
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ | 1 |
[Is there] not an appointed time to man upon earth? [are not] his days also like the days of an hireling?
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ | 2 |
As a servant earnestly desireth the shadow, and as an hireling looketh for [the reward of] his work:
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ | 3 |
So am I made to possess months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ | 4 |
When I lie down, I say, When shall I arise, and the night be gone? and I am full of tossings to and fro unto the dawning of the day.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ | 5 |
My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin is broken, and become loathsome.
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ | 6 |
My days are swifter than a weaver’s shuttle, and are spent without hope.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ | 7 |
O remember that my life [is] wind: mine eye shall no more see good.
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ | 8 |
The eye of him that hath seen me shall see me no [more: ] thine eyes [are] upon me, and I [am] not.
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) | 9 |
[As] the cloud is consumed and vanisheth away: so he that goeth down to the grave shall come up no [more]. (Sheol h7585)
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ | 10 |
He shall return no more to his house, neither shall his place know him any more.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ | 11 |
Therefore I will not refrain my mouth; I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ | 12 |
[Am] I a sea, or a whale, that thou settest a watch over me?
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ | 13 |
When I say, My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint;
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ | 14 |
Then thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions:
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ | 15 |
So that my soul chooseth strangling, [and] death rather than my life.
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ | 16 |
I loathe [it; ] I would not live alway: let me alone; for my days [are] vanity.
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ | 17 |
What [is] man, that thou shouldest magnify him? and that thou shouldest set thine heart upon him?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ | 18 |
And [that] thou shouldest visit him every morning, [and] try him every moment?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ | 19 |
How long wilt thou not depart from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ | 20 |
I have sinned; what shall I do unto thee, O thou preserver of men? why hast thou set me as a mark against thee, so that I am a burden to myself?
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ | 21 |
And why dost thou not pardon my transgression, and take away mine iniquity? for now shall I sleep in the dust; and thou shalt seek me in the morning, but I [shall] not [be].
