איוב 7
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ | 1 |
Is there not a time of service to man upon earth? And are not his days like the days of a hireling?
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ | 2 |
As a servant that eagerly longeth for the shadow, and as a hireling that looketh for his wages;
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ | 3 |
So am I made to possess — months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ | 4 |
When I lie down, I say: 'When shall I arise?' But the night is long, and I am full of tossings to and fro unto the dawning of the day.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ | 5 |
My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin closeth up and breaketh out afresh.
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ | 6 |
My days are swifter than a weaver's shuttle, and are spent without hope.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ | 7 |
O remember that my life is a breath; mine eye shall no more see good.
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ | 8 |
The eye of him that seeth me shall behold me no more; while Thine eyes are upon me, I am gone.
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) | 9 |
As the cloud is consumed and vanisheth away, so he that goeth down to the grave shall come up no more. (Sheol h7585)
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ | 10 |
He shall return no more to his house, neither shall his place know him any more.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ | 11 |
Therefore I will not refrain my mouth; I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ | 12 |
Am I a sea, or a sea-monster, that Thou settest a watch over me?
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ | 13 |
When I say: 'My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint';
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ | 14 |
Then Thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions;
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ | 15 |
So that my soul chooseth strangling, and death rather than these my bones.
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ | 16 |
I loathe it; I shall not live alway; let me alone; for my days are vanity.
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ | 17 |
What is man, that Thou shouldest magnify him, and that Thou shouldest set Thy heart upon him,
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ | 18 |
And that Thou shouldest remember him every morning, and try him every moment?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ | 19 |
How long wilt Thou not look away from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ | 20 |
If I have sinned, what do I unto Thee, O Thou watcher of men? Why hast Thou set me as a mark for Thee, so that I am a burden to myself?
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ | 21 |
And why dost Thou not pardon my transgression, and take away mine iniquity? For now shall I lie down in the dust; and Thou wilt seek me, but I shall not be.
