איוב 7
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ | 1 |
Hath not man a life of labour upon earth? and are not his days like the days of a hireling?
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ | 2 |
As a bondman earnestly desireth the shadow, and a hireling expecteth his wages,
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ | 3 |
So am I made to possess months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ | 4 |
If I lie down, I say, When shall I rise up, and the darkness be gone? and I am full of tossings until the dawn.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ | 5 |
My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin is broken, and suppurates.
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ | 6 |
My days are swifter than a weaver's shuttle, and are spent without hope.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ | 7 |
Remember thou that my life is wind; mine eye shall no more see good.
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ | 8 |
The eye of him that hath seen me shall behold me no [more]: thine eyes are upon me, and I am not.
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) | 9 |
The cloud consumeth and vanisheth away; so he that goeth down to Sheol shall not come up. (Sheol h7585)
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ | 10 |
He shall return no more to his house, neither shall his place know him again.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ | 11 |
Therefore I will not restrain my mouth: I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ | 12 |
Am I a sea, or a sea-monster, that thou settest a watch over me?
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ | 13 |
When I say, My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint;
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ | 14 |
Then thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions;
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ | 15 |
So that my soul chooseth strangling, death, rather than my bones.
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ | 16 |
I loathe it; I shall not live always: let me alone, for my days are a breath.
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ | 17 |
What is man, that thou makest much of him? and that thou settest thy heart upon him?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ | 18 |
And that thou visitest him every morning, triest him every moment?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ | 19 |
How long wilt thou not look away from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ | 20 |
Have I sinned, what do I unto thee, thou Observer of men? Why hast thou set me as an object of assault for thee, so that I am become a burden to myself?
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ | 21 |
And why dost not thou forgive my transgression and take away mine iniquity? for now shall I lie down in the dust, and thou shalt seek me early, and I shall not be.
