איוב 30

1 ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני׃

But, now, they who are of fewer days than I, have poured derision upon me; whose fathers I refused—to set with the dogs of my flock.

2 גם כח ידיהם למה לי עלימו אבד כלח׃

Even the strength of their hands, wherefore was it mine? Upon them, vigour was lost;

3 בחסר ובכפן גלמוד הערקים ציה אמש שואה ומשאה׃

In want and hunger, they were lean, —who used to gnaw the dry ground, a dark night of desolation!

4 הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם׃

Who used to pluck off the mallow by the bushes, with the root of the broom for their food;

5 מן גו יגרשו יריעו עלימו כגנב׃

Out of the midst, were they driven, men shouted after them, as after a thief;

6 בערוץ נחלים לשכן חרי עפר וכפים׃

In the fissures, of the ravines had they to dwell, in holes of dust and crags;

7 בין שיחים ינהקו תחת חרול יספחו׃

Among the bushes, used they to shriek, Under the bramble, were they huddled together:

8 בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ׃

Sons of the base, yea sons of the nameless, they were scourged out of the land.

9 ועתה נגינתם הייתי ואהי להם למלה׃

But, now, their song, have I become, Yea I serve them for a byword;

10 תעבוני רחקו מני ומפני לא חשכו רק׃

They abhor me—have put themselves far from me, and, from my face, have not withheld—spittle!

11 כי יתרו פתח ויענני ורסן מפני שלחו׃

Because, my girdle, he had loosened and had humbled me, therefore, the bridle—in my presence, cast they off;

12 על ימין פרחח יקומו רגלי שלחו ויסלו עלי ארחות אידם׃

On my right hand, the young brood rose up, —My feet, they thrust aside, and cast up against me their earthworks of destruction;

13 נתסו נתיבתי להותי יעילו לא עזר למו׃

They brake up my path, —My engulfing ruin, they helped forward, unaided;

14 כפרץ רחב יאתיו תחת שאה התגלגלו׃

As through a wide breach, came they on, with a crashing noise, they rolled themselves along.

15 ההפך עלי בלהות תרדף כרוח נדבתי וכעב עברה ישעתי׃

There are turned upon me terrors, —Chased away as with a wind, is mine abundance, and, as a cloud, hath passed away my prosperity.

16 ועתה עלי תשתפך נפשי יאחזוני ימי עני׃

Now, therefore, over myself, my soul poureth itself out, There seize me days of affliction:

17 לילה עצמי נקר מעלי וערקי לא ישכבון׃

Night, boreth, my bones, all over me, —and, my sinews, find no rest;

18 ברב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני׃

Most effectually, is my skin disfigured, —Like the collar of my tunic, it girdeth me about:

19 הרני לחמר ואתמשל כעפר ואפר׃

He hath cast me into the mire, and I have become like dust and ashes.

20 אשוע אליך ולא תענני עמדתי ותתבנן בי׃

I cry out for help unto thee, and thou dost not answer, I stand still, and thou dost gaze at me;

21 תהפך לאכזר לי בעצם ידך תשטמני׃

Thou art turned to become a cruel one unto me, With the might of thy hand, thou assailest me;

22 תשאני אל רוח תרכיבני ותמגגני תשוה׃

Thou liftest up me to the wind, thou carriest me away, and the storm maketh me faint;

23 כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי׃

For I know that, unto death, thou wilt bring me back, even unto the house of meeting for every one living.

24 אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע׃

Only, against a heap of ruins, will one not thrust a hand! Surely, when one is in calamity—for that very reason, is there an outcry for help.

25 אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון׃

Verily I wept, for him whose lot was hard, Grieved was my soul, for the needy.

26 כי טוב קויתי ויבא רע ואיחלה לאור ויבא אפל׃

Surely, for good, I looked, but there came in evil, And I waited for light, but there came in darkness;

27 מעי רתחו ולא דמו קדמני ימי עני׃

I boiled within me, and rested not, There confronted me—days of affliction;

28 קדר הלכתי בלא חמה קמתי בקהל אשוע׃

In gloom, I walked along, without sun, I arose—in the convocation, I cried out for help;

29 אח הייתי לתנים ורע לבנות יענה׃

A brother, became I to the brutes that howl, and a companion to the birds that screech:

30 עורי שחר מעלי ועצמי חרה מני חרב׃

My skin, turned black, and peeled off me, and, my bones, burned with heat:

31 ויהי לאבל כנרי ועגבי לקול בכים׃

Thus is attuned to mourning—my lyre, and my flute, to the noise of them who weep.