איוב 3
| אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו׃ | 1 |
After this, opened Job his mouth, and cursed his day.
| ויען איוב ויאמר׃ | 2 |
So then Job began, and said:
| יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר׃ | 3 |
Perish, the day wherein I was born, and the night it was said, Lo! a manchild!
| היום ההוא יהי חשך אל ידרשהו אלוה ממעל ואל תופע עליו נהרה׃ | 4 |
That day, be it darkness, —Let not God enquire after it from above, May there shine upon it no clear beam:
| יגאלהו חשך וצלמות תשכן עליו עננה יבעתהו כמרירי יום׃ | 5 |
Let darkness and death-shade buy it back, May there settle down upon it a cloud, Let a day’s dark eclipse cause it terror:
| הלילה ההוא יקחהו אפל אל יחד בימי שנה במספר ירחים אל יבא׃ | 6 |
That night, darkness take it, —May it not rejoice among the days of the year, Into the number of months, let it not enter.
| הנה הלילה ההוא יהי גלמוד אל תבא רננה בו׃ | 7 |
Lo! that night, be it barren, Let no joyous shouting enter therein:
| יקבהו אררי יום העתידים ערר לויתן׃ | 8 |
Let day-cursers denounce it, Those skilled in rousing the dragon of the sky:
| יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר׃ | 9 |
Darkened be the stars of its twilight, —Let it wait for light, and there be none, neither let it see the eyelashes of the dawn:
| כי לא סגר דלתי בטני ויסתר עמל מעיני׃ | 10 |
Because it closed not the doors of the womb wherein I was, and so hid trouble from mine eyes.
| למה לא מרחם אמות מבטן יצאתי ואגוע׃ | 11 |
Wherefore, in the womb, did I not die? From the womb, come forth and cease to breathe?
| מדוע קדמוני ברכים ומה שדים כי אינק׃ | 12 |
For what reason, were there prepared for me—knees? and why—breasts, that I might suck?
| כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי׃ | 13 |
Surely, at once, had I lain down, and been quiet, I had fallen asleep, then, had I been at rest:
| עם מלכים ויעצי ארץ הבנים חרבות למו׃ | 14 |
With kings, and counselors of the earth, who had built them pyramids:
| או עם שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף׃ | 15 |
Or with rulers possessing, gold, —Who had filled their houses with silver:
| או כנפל טמון לא אהיה כעללים לא ראו אור׃ | 16 |
Or that, like an untimely birth hidden away, I had not come into being, like infants that never saw light:
| שם רשעים חדלו רגז ושם ינוחו יגיעי כח׃ | 17 |
There, the lawless, cease from raging, and there the toil-worn are at rest:
| יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נגש׃ | 18 |
At once are prisoners at peace, they hear not the voice of a driver:
| קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו׃ | 19 |
Small and great, there, they are, and, the slave, is free from his master.
| למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש׃ | 20 |
Wherefore give, to the wretched, light? Or, life, to the embittered in soul?—
| המחכים למות ואיננו ויחפרהו ממטמונים׃ | 21 |
Who long for death, and it is not, And have digged for it, beyond hid treasures:
| השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר׃ | 22 |
Who rejoice unto exultation, Are glad, when they can find the grave:
| לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו׃ | 23 |
To a man, whose way is concealed, And GOD hath straitly enclosed him?
| כי לפני לחמי אנחתי תבא ויתכו כמים שאגתי׃ | 24 |
For, in the face of my food, my sighing, cometh in, and, poured out like the water, are my groans:
| כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי׃ | 25 |
For, a dread, I dreaded, and it hath come upon me, and, that from which I shrank, hath overtaken me.
| לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז׃ | 26 |
I was not careless, nor was I secure, nor had I settled down, —when there came—consternation!
