אֶל־הָעִבְרִים 6
| על כן בעזב כעת ראשית דבר המשיח נעבר אל השלמות ולא נשוב לשית יסודי התשובה ממעשי מות והאמונה באלהים׃ | 1 |
Therefore leaving the doctrine of the first principles of Christ, let us press on to perfection—not laying again a foundation of repentance from dead works, of faith toward God,
| ותורת הטבילות וסמיכת ידים ותחית המתים והדין הנצחי׃ (aiōnios g166) | 2 |
of the teaching of washings, of laying on of hands, of resurrection of the dead, and of everlasting judgment. (aiōnios g166)
| ואת זאת נעשה אם יתן האל׃ | 3 |
And this we will do if God permits.
| כי אלה אשר נגה עליהם האור וטעמו ממתנת השמים ונתן להם חלקם ברוח הקדש׃ | 4 |
For concerning those who were once enlightened and tasted of the heavenly gift, and were made partakers of the Holy Spirit,
| וטעמו את דבר אלהים הטוב וכחות העולם הבא וימעלו מעל׃ (aiōn g165) | 5 |
and tasted the good word of God, and the powers of the age to come, (aiōn g165)
| נמנעו מהתחדש עוד לתשובה כי צלבו להם מחדש את בן האלהים ויתנוהו למשל׃ | 6 |
and then fell away, it is impossible to renew them again to repentance; seeing they crucify the Son of God for themselves again, and put him to open shame.
| כי האדמה השותה את הגשם הירד עליה למכביר ומוציאה עשב טוב לעבדיה תשא ברכה מאת האלהים׃ | 7 |
For the land which has drunk the rain that comes often on it, and brings forth a crop suitable for them for whose sake it is also tilled, receives blessing from God;
| ואשר תוציא קוץ ודרדר נמאסה היא וקרובה למארה וסופה להשרף׃ | 8 |
but if it bears thorns and thistles, it is rejected and near being cursed, whose end is to be burned.
| אמנם ידידי מבטחים אנחנו בכם טבות מאלה וקרבות לישועה אף כי דברנו כזאת׃ | 9 |
But, beloved, we are persuaded of better things for you, and things that accompany salvation, even though we speak like this.
| כי האלהים לא יעות צדק לשכח את מעשיכם ואת עמל אהבתכם אשר הראיתם לשמו ששרתם ועודכם משרתים את הקדשים׃ | 10 |
For God is not unrighteous, so as to forget your work and the love which you showed toward his name, in that you served the saints, and still do serve them.
| אבל חפצנו שכל אחד מכם גם ישקד שקוד להחזיק בשלמות התקוה עד הקץ׃ | 11 |
We desire that each one of you may show the same diligence to the fullness of hope even to the end,
| שלא תעצלו כי אם תלכו בעקבות היורשים באמונה וארך רוח את ההבטחות׃ | 12 |
that you won't be sluggish, but imitators of those who through faith and patience inherited the promises.
| כי בהבטיח אלהים את אברהם נשבע בנפשו יען אשר אין גדול ממנו להשבע בו׃ | 13 |
For when God made a promise to Abraham, since he could swear by none greater, he swore by himself,
| ויאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה אותך׃ | 14 |
saying, "I will indeed bless you, and I will greatly multiply you."
| ויהי בהאריך נפשו השיג את ההבטחה׃ | 15 |
Thus, having patiently endured, he obtained the promise.
| בני האדם ישבעו בגדול מהם והשבועה להם קץ כל ערעור לקיום הדבר׃ | 16 |
For people swear oaths by something greater, and in every dispute of theirs the oath is final for confirmation.
| על כן כאשר רצה האלהים להראות ביותר את ירשי ההבטחה כי לא תשתנה עצתו ערב אתה בשבועה׃ | 17 |
In this way God, being determined to show more abundantly to the heirs of the promise the immutability of his counsel, interposed with an oath;
| למען על פי שני דברים בלתי משתנים אשר חלילה לאלהים לשקר בם יהיה לנו אשר נסנו עליו זרוז גדול לאחז בתקוה הנתונה לפנינו׃ | 18 |
that by two immutable things, in which it is impossible for God to lie, we may have a strong encouragement, who have fled for refuge to take hold of the hope set before us.
| אשר היא לנפשנו לעוגין נכון וחזק ומגיע אל מבית לפרכת׃ | 19 |
This hope we have as an anchor of the soul, a hope both sure and steadfast and entering into that which is within the curtain;
