אֶל־הָעִבְרִים 6
| על כן בעזב כעת ראשית דבר המשיח נעבר אל השלמות ולא נשוב לשית יסודי התשובה ממעשי מות והאמונה באלהים׃ | 1 |
Therefore leaving the principles of the doctrine of Christ, let us go on to perfection; not laying again the foundation of repentance from dead works, and of faith toward God,
| ותורת הטבילות וסמיכת ידים ותחית המתים והדין הנצחי׃ (aiōnios g166) | 2 |
Of the doctrine of baptisms, and of laying on of hands, and of resurrection of the dead, and of eternal judgment. (aiōnios g166)
| ואת זאת נעשה אם יתן האל׃ | 3 |
And this will we do, if God permit.
| כי אלה אשר נגה עליהם האור וטעמו ממתנת השמים ונתן להם חלקם ברוח הקדש׃ | 4 |
For it is impossible for those who were once enlightened, and have tasted of the heavenly gift, and were made partakers of the Holy Ghost,
| וטעמו את דבר אלהים הטוב וכחות העולם הבא וימעלו מעל׃ (aiōn g165) | 5 |
And have tasted the good word of God, and the powers of the world to come, (aiōn g165)
| נמנעו מהתחדש עוד לתשובה כי צלבו להם מחדש את בן האלהים ויתנוהו למשל׃ | 6 |
If they shall fall away, to renew them again to repentance; seeing they crucify to themselves the Son of God afresh, and put him to an open shame.
| כי האדמה השותה את הגשם הירד עליה למכביר ומוציאה עשב טוב לעבדיה תשא ברכה מאת האלהים׃ | 7 |
For the earth which drinks in the rain that comes oft on it, and brings forth herbs meet for them by whom it is dressed, receives blessing from God:
| ואשר תוציא קוץ ודרדר נמאסה היא וקרובה למארה וסופה להשרף׃ | 8 |
But that which bears thorns and briers is rejected, and is near to cursing; whose end is to be burned.
| אמנם ידידי מבטחים אנחנו בכם טבות מאלה וקרבות לישועה אף כי דברנו כזאת׃ | 9 |
But, beloved, we are persuaded better things of you, and things that accompany salvation, though we thus speak.
| כי האלהים לא יעות צדק לשכח את מעשיכם ואת עמל אהבתכם אשר הראיתם לשמו ששרתם ועודכם משרתים את הקדשים׃ | 10 |
For God is not unrighteous to forget your work and labor of love, which you have showed toward his name, in that you have ministered to the saints, and do minister.
| אבל חפצנו שכל אחד מכם גם ישקד שקוד להחזיק בשלמות התקוה עד הקץ׃ | 11 |
And we desire that every one of you do show the same diligence to the full assurance of hope to the end:
| שלא תעצלו כי אם תלכו בעקבות היורשים באמונה וארך רוח את ההבטחות׃ | 12 |
That you be not slothful, but followers of them who through faith and patience inherit the promises.
| כי בהבטיח אלהים את אברהם נשבע בנפשו יען אשר אין גדול ממנו להשבע בו׃ | 13 |
For when God made promise to Abraham, because he could swear by no greater, he swore by himself,
| ויאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה אותך׃ | 14 |
Saying, Surely blessing I will bless you, and multiplying I will multiply you.
| ויהי בהאריך נפשו השיג את ההבטחה׃ | 15 |
And so, after he had patiently endured, he obtained the promise.
| בני האדם ישבעו בגדול מהם והשבועה להם קץ כל ערעור לקיום הדבר׃ | 16 |
For men truly swear by the greater: and an oath for confirmation is to them an end of all strife.
| על כן כאשר רצה האלהים להראות ביותר את ירשי ההבטחה כי לא תשתנה עצתו ערב אתה בשבועה׃ | 17 |
Wherein God, willing more abundantly to show to the heirs of promise the immutability of his counsel, confirmed it by an oath:
| למען על פי שני דברים בלתי משתנים אשר חלילה לאלהים לשקר בם יהיה לנו אשר נסנו עליו זרוז גדול לאחז בתקוה הנתונה לפנינו׃ | 18 |
That by two immutable things, in which it was impossible for God to lie, we might have a strong consolation, who have fled for refuge to lay hold on the hope set before us:
| אשר היא לנפשנו לעוגין נכון וחזק ומגיע אל מבית לפרכת׃ | 19 |
Which hope we have as an anchor of the soul, both sure and steadfast, and which enters into that within the veil;
