בראשית 8

1 ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים׃

God remembered Noah [Rest], all the animals, and all the livestock that were with him in the ship; and God made a wind to pass over the earth. The waters subsided.

2 ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים׃

The deep’s fountains and the sky’s windows were also stopped, and the rain from the sky was restrained.

3 וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום׃

The waters continually receded from the earth. After the end of one hundred fifty days the waters decreased.

4 ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט׃

The ship rested in the seventh month Ethanim ·Ever-flowing durable stream (in Hebrew), 7· or Tishrei ·[Beginning (in Babylonian)]·, on the seventeenth day of the month, on Ararat’s mountains.

5 והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים׃

The waters receded continually until the tenth month Tevet ·Ten (in Hebrew) / Good (In Aramaic), 10·. In the tenth month Tevet ·Ten (in Hebrew) / Good (In Aramaic), 10·, on the first day of the month, the tops of the mountains were visible.

6 ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה׃

At the end of forty days, Noah [Rest] opened the window of the ship which he had made,

7 וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ׃

and he sent out a raven. It went back and forth, until the waters were dried up from the earth.

8 וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה׃

He himself sent out a dove to see if the waters were abated from the surface of the ground,

9 ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה׃

but the dove found no place to rest her foot, and she returned to him into the ship, for the waters were on the surface of the whole earth. He put out his hand, and took her, and brought her to him into the ship.

10 ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה׃

He waited yet another seven days; and again he sent the dove out of the ship.

11 ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ׃

The dove came back to him at evening and, behold, in her mouth was a freshly plucked olive leaf. So Noah [Rest] knew that the waters were abated from the earth.

12 וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד׃

He waited yet another seven days, and sent out the dove; and she didn’t return to him any more.

13 ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה׃

In the six hundred first year, in the first month Nissan ·Miracles (in Aramaic), 1·, the first day of the month, the waters were dried up from the earth. Noah [Rest] removed the covering of the ship, and looked. He saw that the surface of the ground was dried.

14 ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ׃

In the second month (Iyar ·Light / I Am God your healer, 2·), on the twenty-seventh day of the month, the earth was dry.

15 וידבר אלהים אל נח לאמר׃

God spoke to Noah [Rest], saying,

16 צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך׃

“Go out of the ship, you, and your wife, and your sons, and your sons’ wives with you.

17 כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ׃

Bring out with you every living thing that is with you of all flesh, including birds, livestock, and every creeping thing that creeps on the earth, that they may breed abundantly in the earth, and be fruitful, and multiply on the earth.”

18 ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו׃

Noah [Rest] went out, with his sons, his wife, and his sons’ wives with him.

19 כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה׃

Every animal, every creeping thing, and every bird, whatever moves on the earth, after their families, went out of the ship.

20 ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהר ויעל עלת במזבח׃

Noah [Rest] built an altar to Adonai, and took of every clean animal, and of every clean bird, and offered burnt offerings on the altar.

21 וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי׃

Adonai smelled the pleasant aroma. Adonai said in his heart, “I will not again curse the ground any more for man’s sake because the imagination of man’s heart is evil from his youth. I will never again strike every living thing, as I have done.

22 עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו׃

While the earth remains, seed time and harvest, and cold and heat, and summer and winter, and day and night will not cease.”

A Dove is Sent Forth from the Ark