בראשית 8

1 ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים׃

And God remembered Noah, and all the wild animals, and all the tame animals, and all the flying creatures, and all the crawling creatures that were with him in the ship; and God made a wind to pass over the earth, and the waters began to recede.

2 ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים׃

And the fountains of the deep and the floodgates of the sky were closed, and the rain from the sky was restrained.

3 וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום׃

And the waters receded steadily from the land. And after the end of one hundred fifty days the waters had decreased significantly.

4 ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט׃

And in the seventh month, on the seventeenth day of the month, the ship came to rest on the mountains of Ararat.

5 והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים׃

The waters receded continually to the tenth month. In the tenth month, on the first day of the month, the tops of the mountains became visible.

6 ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה׃

It happened at the end of forty days, that Noah opened the window of the ship which he had made,

7 וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ׃

and he sent forth a raven. It went back and forth, until the waters had dried up from the earth.

8 וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה׃

Then he sent forth a dove from it, to see if the waters had abated from the surface of the ground,

9 ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה׃

but the dove found no place to rest her foot, and she returned to him into the ship; for the waters were on the surface of the whole earth. He put forth his hand, and took her, and brought her to him into the ship.

10 ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה׃

And he waited yet another seven days; and again he sent forth the dove out of the ship.

11 ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ׃

The dove came back to him at evening, and, look, in her mouth was an olive leaf plucked off. So Noah knew that the waters had abated from the earth.

12 וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד׃

He stayed yet another seven days, and sent forth the dove; and she did not return to him any more.

13 ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה׃

And it happened in the six hundred first year of Noah's life, in the first month, the first day of the month, the waters had dried up from the earth. And Noah removed the covering of the ship and looked out. And look, the surface of the ground was dry.

14 ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ׃

In the second month, on the twenty-seventh day of the month, the earth was dry.

15 וידבר אלהים אל נח לאמר׃

God spoke to Noah, saying,

16 צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך׃

"Go out of the ship, you, and your wife, and your sons, and your sons' wives with you.

17 כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ׃

Bring out with you every living thing that is with you of all flesh, of flying creatures, and animals, and every creature that crawls on the earth, that they may swarm on the earth, and be fruitful and multiply on the earth."

18 ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו׃

And Noah went forth, with his sons, his wife, and his sons' wives with him.

19 כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה׃

And every wild animal, and every tame animal, and every flying creature, and every creature that crawls on the earth, after their families, went out of the ship.

20 ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהר ויעל עלת במזבח׃

Noah built an altar to God, and took of every clean animal, and of every clean flying creature, and offered burnt offerings on the altar.

21 וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי׃

And God smelled the pleasing aroma, and God said in his heart, "I will never again curse the ground because of humankind, even though the inclination of his heart is evil from his youth, nor will I again destroy every living thing, as I have done.

22 עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו׃

While the earth remains, seed time and harvest, and cold and heat, and summer and winter, and day and night shall not cease."

A Dove is Sent Forth from the Ark