תהילים 147

1 הַלְלוּ יָהּ ׀ כִּי־טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּֽי־נָעִים נָאוָה תְהִלָּֽה׃

Alleluja. [Laudate Dominum, quoniam bonus est psalmus; Deo nostro sit jucunda, decoraque laudatio.

2 בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ͏ִם יְהוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּֽס׃

Ædificans Jerusalem Dominus, dispersiones Israëlis congregabit:

3 הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָֽם׃

qui sanat contritos corde, et alligat contritiones eorum;

4 מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָֽא׃

qui numerat multitudinem stellarum, et omnibus eis nomina vocat.

5 גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב־כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּֽר׃

Magnus Dominus noster, et magna virtus ejus, et sapientiæ ejus non est numerus.

6 מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי־אָֽרֶץ׃

Suscipiens mansuetos Dominus; humilians autem peccatores usque ad terram.

7 עֱנוּ לַיהוָה בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּֽוֹר׃

Præcinite Domino in confessione; psallite Deo nostro in cithara.

8 הַֽמְכַסֶּה שָׁמַיִם ׀ בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִֽיר׃

Qui operit cælum nubibus, et parat terræ pluviam; qui producit in montibus fœnum, et herbam servituti hominum;

9 נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָֽאוּ׃

qui dat jumentis escam ipsorum, et pullis corvorum invocantibus eum.

10 לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶֽה׃

Non in fortitudine equi voluntatem habebit, nec in tibiis viri beneplacitum erit ei.

11 רוֹצֶה יְהוָה אֶת־יְרֵאָיו אֶת־הַֽמְיַחֲלִים לְחַסְדּֽוֹ׃

Beneplacitum est Domino super timentes eum, et in eis qui sperant super misericordia ejus.]

12 שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת־יְהוָה הַֽלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּֽוֹן׃

Alleluja. [Lauda, Jerusalem, Dominum; lauda Deum tuum, Sion.

13 כִּֽי־חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃

Quoniam confortavit seras portarum tuarum; benedixit filiis tuis in te.

14 הַשָּׂם־גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵֽךְ׃

Qui posuit fines tuos pacem, et adipe frumenti satiat te.

15 הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד־מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרֽוֹ׃

Qui emittit eloquium suum terræ: velociter currit sermo ejus.

16 הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּֽר׃

Qui dat nivem sicut lanam; nebulam sicut cinerem spargit.

17 מַשְׁלִיךְ קַֽרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹֽד׃

Mittit crystallum suam sicut buccellas: ante faciem frigoris ejus quis sustinebit?

18 יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃

Emittet verbum suum, et liquefaciet ea; flabit spiritus ejus, et fluent aquæ.

19 מַגִּיד דברו דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵֽל׃

Qui annuntiat verbum suum Jacob, justitias et judicia sua Israël.

20 לֹא עָשָׂה כֵן ׀ לְכָל־גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל־יְדָעוּם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃

Non fecit taliter omni nationi, et judicia sua non manifestavit eis. Alleluja.]