איכה 3
| אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתֽוֹ׃ | 1 |
Eg er mannen som naudi såg under hans vreide-ris.
| אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ | 2 |
Meg hev han ført og late ferdast i myrker og ikkje i ljos.
| אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃ | 3 |
Berre mot meg vender han si hand upp att og upp att heile dagen.
| בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָֽי׃ | 4 |
Han hev late meg eldast i hold og hud, han hev krasa mine bein.
| בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָֽה׃ | 5 |
Han bygde att for meg og ringa meg inn med beiska og møda.
| בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָֽם׃ | 6 |
I myrkret hev han set meg, lik deim som longe er daude.
| גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּֽי׃ | 7 |
Han mura att for meg, so eg kjem meg ikkje ut; tunge gjorde han mine lekkjor.
| גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִֽי׃ | 8 |
Endå eg kallar og ropar, let han att for mi bøn.
| גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּֽה׃ | 9 |
Han mura fyre mine vegar med tilhoggen stein, gjorde det uført på min stig.
| דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה אֲרִי בְּמִסְתָּרִֽים׃ | 10 |
Ein lurande bjørn var han mot meg, ei løva i løyne.
| דְּרָכַי סוֹרֵר וַֽיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵֽם׃ | 11 |
Til villstig gjorde han min veg; han reiv meg sund og lagde meg i øyde.
| דָּרַךְ קַשְׁתוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵֽץ׃ | 12 |
Han spente sin boge og sette meg til skotmål for si pil.
| הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתֽוֹ׃ | 13 |
Han let renna inni mine nyro pilehus-sønerne sine.
| הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל־עַמִּי נְגִינָתָם כָּל־הַיּֽוֹם׃ | 14 |
Eg vart til lått for alt mitt folk, deira nidvisa heile dagen.
| הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָֽה׃ | 15 |
Han metta meg med beiske urter, han gav meg malurt å drikka.
| וַיַּגְרֵס בֶּֽחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵֽפֶר׃ | 16 |
Han let meg knasa mine tenner på småstein, han grov meg ned i oska.
| וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָֽה׃ | 17 |
Og du støytte burt frå fred mi sjæl; eg gløymde kor det var å hava det godt.
| וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָֽה׃ | 18 |
Og eg sagde: «Det er ute med mi kraft og med mi von til Herren.»
| זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹֽאשׁ׃ | 19 |
Kom i hug mi naud og mi utlægd - malurt og beiska.
| זָכוֹר תִּזְכּוֹר ותשיח וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִֽׁי׃ | 20 |
Ho minnest det, sjæli mi, og er nedbøygd i meg.
| זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִֽיל׃ | 21 |
Dette vil eg leggja meg på hjarta, og difor vil eg vona:
| חַֽסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָֽיו׃ | 22 |
Herrens nåde det er, at det ikkje er ute med oss, for hans miskunn er enn ikkje all.
| חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ | 23 |
Kvar morgon er ho ny, å, stor er din truskap.
| חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לֽוֹ׃ | 24 |
Min lut er Herren, segjer mi sjæl; difor vonar vil eg vona på honom.
| טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃ | 25 |
Herren er god med deim som ventar på honom, med den sjæl som søkjer honom.
| טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָֽה׃ | 26 |
Det er godt å vera still for Herren og venta på hans frelsa.
| טוֹב לַגֶּבֶר כִּֽי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָֽיו׃ | 27 |
Det er godt for mannen at han ber ok i sin ungdom,
| יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָֽיו׃ | 28 |
at han sit einsleg og tegjande, når han legg det på,
| יִתֵּן בֶּֽעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָֽה׃ | 29 |
at han luter seg med munnen mot moldi - kann henda det enn er von -
| יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּֽה׃ | 30 |
at han held fram si kinn til slag, let seg metta med svivyrda.
| כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָֽי׃ | 31 |
For Herren støyter ikkje æveleg burt.
| כִּי אִם־הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חסדו חֲסָדָֽיו׃ | 32 |
For um han legg på sorg, so miskunnar han endå etter sin store nåde.
| כִּי לֹא עִנָּה מִלִבּוֹ וַיַּגֶּה בְנֵי־אִֽישׁ׃ | 33 |
For det er ikkje av hjarta han legg møda og sorg på mannsborni.
| לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָֽרֶץ׃ | 34 |
At dei krasar under fot alle fangar i landet,
| לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיֽוֹן׃ | 35 |
at dei rengjer retten for mannen framfor åsyni til den Høgste,
| לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָֽה׃ | 36 |
at ein gjer urett mot ein mann i hans sak - ser ikkje Herren slikt?
| מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּֽה׃ | 37 |
Kven tala, og det vart, um Herren ikkje baud?
| מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּֽוֹב׃ | 38 |
Kjem ikkje frå munnen til den Høgste både vondt og godt?
| מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חטאו חֲטָאָֽיו׃ | 39 |
Kvi skal eit livande menneskje klaga? Kvar syrgje yver si synd!
| נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְֽנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְהוָֽה׃ | 40 |
Lat oss ransaka våre vegar og røyna deim og venda oss til Herren!
| נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמָֽיִם׃ | 41 |
Lat oss lyfta våre hjarto likeins som våre hender til Gud i himmelen!
| נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָֽחְתָּ׃ | 42 |
Me hev synda og vore ulyduge, du hev ikkje tilgjeve.
| סַכֹּתָה בָאַף וַֽתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָֽלְתָּ׃ | 43 |
Du sveipte deg i vreide og elte oss, du slo i hel utan nåde.
| סַכּוֹתָה בֶֽעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּֽה׃ | 44 |
I skyer sveipte du deg, so ingi bøn rakk fram.
| סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּֽים׃ | 45 |
Til skarn og styggje hev du gjort oss midt imillom folki.
| פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ׃ | 46 |
Dei spila upp sitt gap imot oss, alle våre fiendar.
| פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּֽׁבֶר׃ | 47 |
Gruv og grav det vart vår lut, øyding og tjon.
| פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּֽי׃ | 48 |
Tårebekkjer strøymer or mitt auga for tjonet på mitt folks dotter.
| עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגֽוֹת׃ | 49 |
Mitt auga sirenn, roar seg ikkje,
| עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָֽיִם׃ | 50 |
fyrr Herrens skodar etter og ser frå himmelen.
| עֵינִי עֽוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִֽי׃ | 51 |
Mitt auga gjer meg hjarte-ilt for kvar ei av døtterne i min by.
| צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּֽם׃ | 52 |
Dei jaga og elte meg som ein fugl, dei som var mine fiendar utan orsak.
| צָֽמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּֽי׃ | 53 |
Dei vilde taka livet av meg nede i brunnen, dei kasta stein på meg.
| צָֽפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃ | 54 |
Vatnet flødde yver mitt hovud, eg sagde: «Det er ute med meg.»
| קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃ | 55 |
Eg påkalla ditt namn, Herre, utor den djupe hola.
| קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִֽי׃ | 56 |
Mi røyst høyrde du; haldt deg ikkje for øyro når eg ropar um lindring.
| קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָֽא׃ | 57 |
Du var nær den dagen eg kalla på deg; du sagde: «Ikkje ottast!»
| רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּֽי׃ | 58 |
Du, Herre, hev ført saki for mi sjæl, du hev løyst ut mitt liv.
| רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִֽי׃ | 59 |
Du, Herre, hev set kva urett eg leid; å, døm i mi sak!
| רָאִיתָה כָּל־נִקְמָתָם כָּל־מַחְשְׁבֹתָם לִֽי׃ | 60 |
Du hev set all deira hemnhug, alle deira løynderåder mot meg.
| שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה כָּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָֽי׃ | 61 |
Du hev høyrt deira svivyrdingar, alle deira løynderåder mot meg,
| שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל־הַיּֽוֹם׃ | 62 |
det mine motstandarar sagde og tenkte imot meg dagen lang.
| שִׁבְתָּם וְקִֽימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָֽם׃ | 63 |
Ansa på deim, når dei sit og når dei stend! um meg gjer dei nidvisor.
| תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶֽם׃ | 64 |
Du, Herre, vil gjeva deim av same slag som deira hender hev gjort.
| תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָֽתְךָ לָהֶֽם׃ | 65 |
Du vil leggja eit sveip yver deira hjarta, du vil bannstøyta deim.
| תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָֽה׃ | 66 |
Du vil elta deim i vreide, og tyna deim so dei ikkje bid meir under Herrens himmel.
