איכה 3
| אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתֽוֹ׃ | 1 |
Jeg er den, der så nød ved hans vredes ris,
| אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ | 2 |
mig har han ført og ledt i det tykkeste Mulm,
| אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כׇּל־הַיּֽוֹם׃ | 3 |
ja, Hånden vender han mod mig Dagen lang.
| בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָֽי׃ | 4 |
Mit Bød og min Hud har han opslidt, brudt mine Ben,
| בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָֽה׃ | 5 |
han mured mig inde, omgav mig med Galde og Møje,
| בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָֽם׃ | 6 |
lod mig bo i Mørke som de, der for længst er døde.
| גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחׇשְׁתִּֽי׃ | 7 |
Han har spærret mig inde og lagt mig i tunge Lænker.
| גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִֽי׃ | 8 |
Om jeg end råber og skriger, min Bøn er stængt ude.
| גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּֽה׃ | 9 |
Han spærred mine Veje med Kvader, gjorde Stierne kroge.
| דֹּב אֹרֵב הוּא לִי (אריה) [אֲרִי] בְּמִסְתָּרִֽים׃ | 10 |
Han blev mig en lurende Bjørn, en Løve i Baghold;
| דְּרָכַי סוֹרֵר וַֽיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵֽם׃ | 11 |
han ledte mig vild, rev mig sønder og lagde mig øde;
| דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵֽץ׃ | 12 |
han spændte sin Bue; lod mig være Skive for Pilen.
| הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתֽוֹ׃ | 13 |
Han sendte sit Koggers Sønner i Nyrerne på mig;
| הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכׇל־עַמִּי נְגִינָתָם כׇּל־הַיּֽוֹם׃ | 14 |
hvert Folk lo mig ud og smæded mig Dagen lang,
| הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָֽה׃ | 15 |
med bittert mætted han mig, gav mig Malurt at drikke.
| וַיַּגְרֵס בֶּֽחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵֽפֶר׃ | 16 |
Mine Tænder lod han bide i Flint, han trådte mig i Støvet;
| וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָֽה׃ | 17 |
han skilte min Sjæl fra Freden, jeg glemte Lykken
| וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהֹוָֽה׃ | 18 |
og sagde: "Min Livskraft, mit Håb til HERREN er ude."
| זְכׇר־עׇנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹֽאשׁ׃ | 19 |
At mindes min Vånde og Flakken er Malurt og Galde;
| זָכוֹר תִּזְכּוֹר (ותשיח) [וְתָשׁוֹחַ] עָלַי נַפְשִֽׁי׃ | 20 |
min Sjæl, den mindes det grant den grubler betynget.
| זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִֽיל׃ | 21 |
Det lægger jeg mig på Sinde, derfor vil jeg håbe:
| חַֽסְדֵי יְהֹוָה כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָֽיו׃ | 22 |
HERRENs Miskundhed er ikke til Ende, ikke brugt op,
| חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ | 23 |
hans Nåde er ny hver Morgen, hans Trofasthed stor.
| חֶלְקִי יְהֹוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לֽוֹ׃ | 24 |
Min Del er HERREN, (siger min Sjæl, ) derfor håber jeg på ham.
| טוֹב יְהֹוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃ | 25 |
Dem, der bier på HERREN, er han god, den Sjæl, der ham søger;
| טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהֹוָֽה׃ | 26 |
det er godt at håbe i Stilhed på HERRENs Frelse,
| טוֹב לַגֶּבֶר כִּֽי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָֽיו׃ | 27 |
godt for en Mand, at han bærer Åg i sin Ungdom.
| יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָֽיו׃ | 28 |
Han sidde ensom og tavs, når han lægger det på ham;
| יִתֵּן בֶּֽעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָֽה׃ | 29 |
han trykke sin Mund mod Støvet, måske er der Håb.
| יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּֽה׃ | 30 |
Række Kind til den, der slår ham, mættes med Hån.
| כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָֽי׃ | 31 |
Thi Herren bortstøder ikke for evigt,
| כִּי אִם־הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָֽיו׃ | 32 |
har han voldt Kvide, så ynkes han, stor er hans Nåde;
| כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי־אִֽישׁ׃ | 33 |
ej af Hjertet plager og piner han Menneskens Børn.
| לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָֽרֶץ׃ | 34 |
Når Landets Fanger til Hobe trædes under Fod,
| לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיֽוֹן׃ | 35 |
når Mandens Ret for den Højestes Åsyn bøjes,
| לְ עַ וֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָֽה׃ | 36 |
når en Mand lider Uret i sin Sag mon Herren ej ser det?
| מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּֽה׃ | 37 |
Hvo taler vel, så det sker, om ej Herren byder?
| מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּֽוֹב׃ | 38 |
Kommer ikke både ondt og godt fra den Højestes Mund?
| מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חֲטָאָֽו׃ | 39 |
Over hvad skal den levende sukke? Hver over sin Synd!
| נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְֽנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְהֹוָֽה׃ | 40 |
Lad os ransage, granske vore Veje og vende os til HERREN,
| נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמָֽיִם׃ | 41 |
løfte Hænder og Hjerte til Gud i Himlen;
| נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָֽחְתָּ׃ | 42 |
vi syndede og stod imod, du tilgav ikke,
| סַכּוֹתָה בָאַף וַֽתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָֽלְתָּ׃ | 43 |
men hylled dig i Vrede, forfulgte os, dræbte uden Skånsel,
| סַכּוֹתָה בֶֽעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּֽה׃ | 44 |
hylled dig i Skyer, så Bønnen ej nåed frem;
| סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּֽים׃ | 45 |
til Skarn og til Udskud har du gjort os midt iblandt Folkene.
| פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כׇּל־אֹיְבֵֽינוּ׃ | 46 |
De opspærred Munden imod os, alle vore Fjender.
| פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּֽׁבֶר׃ | 47 |
Vor Lod blev Gru og Grav og Sammenbruds Øde;
| פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּֽי׃ | 48 |
Vandstrømme græder mit Øje, mit Folk brød sammen.
| עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגֽוֹת׃ | 49 |
Hvileløst strømmer mit Øje, det kender ej Ro,
| עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהֹוָה מִשָּׁמָֽיִם׃ | 50 |
før HERREN skuer ned fra Himlen, før han ser til.
| עֵינִי עֽוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִֽי׃ | 51 |
Synet af Byens Døtre piner min Sjæl.
| צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּֽם׃ | 52 |
Jeg joges som en Fugl af Fjender, hvis Had var grundløst,
| צָֽמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּֽי׃ | 53 |
de spærred mig inde i en Grube, de stenede mig;
| צָֽפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃ | 54 |
Vand strømmed over mit Hoved, jeg tænkte: "Fortabt!"
| קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהֹוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃ | 55 |
Dit Navn påkaldte jeg, HERRE, fra Grubens Dyb;
| קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אׇזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִֽי׃ | 56 |
du hørte min Røst: "O, gør dig ej døv for mit Skrig!"
| קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָֽא׃ | 57 |
Nær var du den Dag jeg kaldte, du sagde: "Frygt ikke!"
| רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּֽי׃ | 58 |
Du førte min Sag, o Herre, genløste mit Liv;
| רָאִיתָה יְהֹוָה עַוָּתָתִי שׇׁפְטָה מִשְׁפָּטִֽי׃ | 59 |
HERRE, du ser, jeg lider Uret. skaf mig min Ret!
| רָאִיתָה כׇּל־נִקְמָתָם כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם לִֽי׃ | 60 |
Al deres Hævnlyst ser du, alle deres Rænker,
| שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהֹוָה כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָֽי׃ | 61 |
du hører deres Smædeord HERRE, deres Rænker imod mig,
| שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כׇּל־הַיּֽוֹם׃ | 62 |
mine Fjenders Tale og Tanker imod mig bestandig.
| שִׁבְתָּם וְקִֽימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָֽם׃ | 63 |
Se dem, når de sidder eller står, deres Nidvise er jeg.
| תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהֹוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶֽם׃ | 64 |
Dem vil du gengælde, HERRE, deres Hænders Gerning,
| תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָֽתְךָ לָהֶֽם׃ | 65 |
gør deres Hjerte forhærdet din Forbandelse over dem!
| תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהֹוָֽה׃ | 66 |
forfølg dem i Vrede, udryd dem under din Himmel.
