תהילים 142

1 משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה ב קולי אל-יהוה אזעק קולי אל-יהוה אתחנן

Intellectus David, cum esset in spelunca, oratio. [Voce mea ad Dominum clamavi, voce mea ad Dominum deprecatus sum.

2 אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד

Effundo in conspectu ejus orationem meam, et tribulationem meam ante ipsum pronuntio:

3 בהתעטף עלי רוחי-- ואתה ידעת נתיבתי בארח-זו אהלך-- טמנו פח לי

in deficiendo ex me spiritum meum, et tu cognovisti semitas meas. In via hac qua ambulabam absconderunt laqueum mihi.

4 הביט ימין וראה-- ואין-לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי

Considerabam ad dexteram, et videbam, et non erat qui cognosceret me: periit fuga a me, et non est qui requirat animam meam.

5 זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים

Clamavi ad te, Domine; dixi: Tu es spes mea, portio mea in terra viventium.

6 הקשיבה אל-רנתי-- כי-דלותי-מאד הצילני מרדפי-- כי אמצו ממני

Intende ad deprecationem meam, quia humiliatus sum nimis. Libera me a persequentibus me, quia confortati sunt super me.

7 הוציאה ממסגר נפשי-- להודות את-שמך בי יכתרו צדיקים-- כי תגמל עלי

Educ de custodia animam meam ad confitendum nomini tuo; me exspectant justi donec retribuas mihi.]