תהילים 142

1 משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה ב קולי אל-יהוה אזעק קולי אל-יהוה אתחנן

Eine Betrachtung Davids, als er in der Höhle war. Ein Gebet.

2 אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד

Laut schrei ich zu Jahwe, / Laut fleh ich zu Jahwe.

3 בהתעטף עלי רוחי-- ואתה ידעת נתיבתי בארח-זו אהלך-- טמנו פח לי

Vor ihm ergieß ich meine Klage, / Ihm mach ich meine Bedrängnis kund.

4 הביט ימין וראה-- ואין-לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי

Ist mein Geist in mir verzagt: / Du kennst doch meinen Lebenspfad. / Auf dem Wege, den ich gehen will, / Hat man mir heimlich ein Netz gespannt.

5 זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים

Schau ich zur Rechten und blicke aus: / Niemand ist da, der mich kennen will. / Jede Zuflucht ist mir genommen, / Niemand frage nach mir.

6 הקשיבה אל-רנתי-- כי-דלותי-מאד הצילני מרדפי-- כי אמצו ממני

Ich habe zu dir, o Jahwe, geschrien, / Ich habe gesagt: "Meine Zuflucht bist du, / Mein Teil in der Lebendigen Land!"

7 הוציאה ממסגר נפשי-- להודות את-שמך בי יכתרו צדיקים-- כי תגמל עלי

O merke doch auf mein lautes Flehn, / Denn ich bin elend und matt! / Von meinen Verfolgern errette mich, / Denn sie sind stärker als ich! Führe mich aus dem Kerker, / Daß ich deinen Namen preise! / Glück wünschend werden mich Fromme umringen, / Wenn du mir wohlgetan.