תהילים 142

1 משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה ב קולי אל-יהוה אזעק קולי אל-יהוה אתחנן

“A Maskil of David, when he was in the cave. A prayer.” With my voice I cry unto the Lord: with my voice I make supplication unto the Lord.

2 אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד

I pour out before him my grief: my distress I recite before him.

3 בהתעטף עלי רוחי-- ואתה ידעת נתיבתי בארח-זו אהלך-- טמנו פח לי

When my spirit was overwhelmed within me—and thou knowest well my path—on the way whereon I desired to walk they had secretly laid a snare for me.

4 הביט ימין וראה-- ואין-לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי

Look to the right, and behold, yea, there is no man that recognizeth me: [every] refuge is lost to me; there is no one that careth for my soul.

5 זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים

I cried unto thee, O Lord: I said, Thou art my refuge, my portion in the land of life.

6 הקשיבה אל-רנתי-- כי-דלותי-מאד הצילני מרדפי-- כי אמצו ממני

Listen unto my entreaty; for I am very miserable: deliver me from my pursuers; for they are too mighty for me.

7 הוציאה ממסגר נפשי-- להודות את-שמך בי יכתרו צדיקים-- כי תגמל עלי

Bring forth out of prison my soul, that I may thank thy name: with me shall the righteous crown themselves, when thou wilt deal bountifully with me.