< תהילים 142 >
משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה ב קולי אל-יהוה אזעק קולי אל-יהוה אתחנן | 1 |
[A Psalm] of instruction for David, when he was in the cave, —a Prayer. I cried to the Lord with my voice; with my voice I made supplication to the Lord.
אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד | 2 |
I will pour out before him my supplication: I will declare before him mine affliction.
בהתעטף עלי רוחי-- ואתה ידעת נתיבתי בארח-זו אהלך-- טמנו פח לי | 3 |
When my spirit was fainting within me, then you knew my paths; in the very way wherein I was walking, they hid a snare for me.
הביט ימין וראה-- ואין-לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי | 4 |
I looked on [my] right hand, and behold, for there was none that noticed me; refuge failed me; and there was none that cared for my soul.
זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים | 5 |
I cried to you, O Lord, and said, You are my hope, my portion in the land of the living.
הקשיבה אל-רנתי-- כי-דלותי-מאד הצילני מרדפי-- כי אמצו ממני | 6 |
Attend to my supplication, for I am brought very low; deliver me from them that persecute me; for they are stronger than I.
הוציאה ממסגר נפשי-- להודות את-שמך בי יכתרו צדיקים-- כי תגמל עלי | 7 |
Bring my soul out of prison, that I may give thanks to your name, O Lord; the righteous shall wait for me, until you recompense me.