תהילים 142

1 משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה ב קולי אל-יהוה אזעק קולי אל-יהוה אתחנן

Of understanding for David. A prayer when he was in the cave. I cried to the Lord with my voice: with my voice I made supplication to the Lord.

2 אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד

In his sight I pour out my prayer, and before him I declare my trouble:

3 בהתעטף עלי רוחי-- ואתה ידעת נתיבתי בארח-זו אהלך-- טמנו פח לי

When my spirit failed me, then thou newest my paths.

4 הביט ימין וראה-- ואין-לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי

I looked on my right hand, and beheld, and there was no one that would know me. Flight hath failed me: and there is no one that hath regard to my soul.

5 זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים

I cried to thee, O Lord: I said: Thou art my hope, my portion in the land of the living.

6 הקשיבה אל-רנתי-- כי-דלותי-מאד הצילני מרדפי-- כי אמצו ממני

Attend to my supplication: for I am brought very low. Deliver me from my persecutors; for they are stronger than I.

7 הוציאה ממסגר נפשי-- להודות את-שמך בי יכתרו צדיקים-- כי תגמל עלי

Bring my soul out of prison, that I may praise thy name: the just wait for me, until thou reward me.