תהילים 142

1 משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה ב קולי אל-יהוה אזעק קולי אל-יהוה אתחנן

En Maskil af David, da han var i Hulen. En Bøn.

2 אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד

Jeg løfter min Røst og raaber til HERREN, jeg løfter min Røst og trygler HERREN,

3 בהתעטף עלי רוחי-- ואתה ידעת נתיבתי בארח-זו אהלך-- טמנו פח לי

udøser min Klage for ham, udtaler min Nød for ham.

4 הביט ימין וראה-- ואין-לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי

Naar Aanden vansmægter i mig, kender du dog min Sti. Paa Vejen, ad hvilken jeg vandrer, lægger de Snarer for mig.

5 זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים

Jeg skuer til højre og spejder, men ingen vil kendes ved mig, afskaaret er mig hver Tilflugt, ingen bryder sig om min Sjæl.

6 הקשיבה אל-רנתי-- כי-דלותי-מאד הצילני מרדפי-- כי אמצו ממני

HERRE, jeg raaber til dig og siger: Du er min Tilflugt, min Del i de levendes Land!

7 הוציאה ממסגר נפשי-- להודות את-שמך בי יכתרו צדיקים-- כי תגמל עלי

Lyt til mit Klageraab, thi jeg er saare ringe, frels mig fra dem, der forfølger mig, de er for stærke for mig; udfri min Sjæl af dens Fængsel, at jeg kan prise dit Navn! De retfærdige venter i Spænding paa, at du tager dig af mig.