איוב 7
| הלא-צבא לאנוש על- (עלי-) ארץ וכימי שכיר ימיו | 1 |
Is there not an appointed time to man upon earth? are not his days also like the days of an hireling?
| כעבד ישאף-צל וכשכיר יקוה פעלו | 2 |
As a servant earnestly desireth the shadow, and as an hireling looketh for the reward of his work:
| כן הנחלתי לי ירחי-שוא ולילות עמל מנו-לי | 3 |
So am I made to possess months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| אם-שכבתי-- ואמרתי מתי אקום ומדד-ערב ושבעתי נדדים עדי-נשף | 4 |
When I lie down, I say, When shall I arise, and the night be gone? and I am full of tossings to and fro unto the dawning of the day.
| לבש בשרי רמה וגיש (וגוש) עפר עורי רגע וימאס | 5 |
My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin is broken, and become loathsome.
| ימי קלו מני-ארג ויכלו באפס תקוה | 6 |
My days are swifter than a weaver's shuttle, and are spent without hope.
| זכר כי-רוח חיי לא-תשוב עיני לראות טוב | 7 |
O remember that my life is wind: mine eye shall no more see good.
| לא-תשורני עין ראי עיניך בי ואינני | 8 |
The eye of him that hath seen me shall see me no more: thine eyes are upon me, and I am not.
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה (Sheol h7585) | 9 |
As the cloud is consumed and vanisheth away: so he that goeth down to the grave shall come up no more. (Sheol h7585)
| לא-ישוב עוד לביתו ולא-יכירנו עוד מקמו | 10 |
He shall return no more to his house, neither shall his place know him any more.
| גם-אני לא אחשך-פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי | 11 |
Therefore I will not refrain my mouth; I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| הים-אני אם-תנין כי-תשים עלי משמר | 12 |
Am I a sea, or a whale, that thou settest a watch over me?
| כי-אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי | 13 |
When I say, My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint;
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני | 14 |
Then thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions:
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי | 15 |
So that my soul chooseth strangling, and death rather than my life.
| מאסתי לא-לעלם אחיה חדל ממני כי-הבל ימי | 16 |
I loathe it; I would not live alway: let me alone; for my days are vanity.
| מה-אנוש כי תגדלנו וכי-תשית אליו לבך | 17 |
What is man, that thou shouldest magnify him? and that thou shouldest set thine heart upon him?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו | 18 |
And that thou shouldest visit him every morning, and try him every moment?
| כמה לא-תשעה ממני לא-תרפני עד-בלעי רקי | 19 |
How long wilt thou not depart from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| חטאתי מה אפעל לך-- נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא | 20 |
I have sinned; what shall I do unto thee, O thou preserver of men? why hast thou set me as a mark against thee, so that I am a burden to myself?
| ומה לא-תשא פשעי-- ותעביר את-עוני כי-עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני | 21 |
And why dost thou not pardon my transgression, and take away mine iniquity? for now shall I sleep in the dust; and thou shalt seek me in the morning, but I shall not be.
