איוב 7
| הלא-צבא לאנוש על- (עלי-) ארץ וכימי שכיר ימיו | 1 |
Hath not man a life of labour upon earth? and are not his days like the days of a hireling?
| כעבד ישאף-צל וכשכיר יקוה פעלו | 2 |
As a bondman earnestly desireth the shadow, and a hireling expecteth his wages,
| כן הנחלתי לי ירחי-שוא ולילות עמל מנו-לי | 3 |
So am I made to possess months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| אם-שכבתי-- ואמרתי מתי אקום ומדד-ערב ושבעתי נדדים עדי-נשף | 4 |
If I lie down, I say, When shall I rise up, and the darkness be gone? and I am full of tossings until the dawn.
| לבש בשרי רמה וגיש (וגוש) עפר עורי רגע וימאס | 5 |
My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin is broken, and suppurates.
| ימי קלו מני-ארג ויכלו באפס תקוה | 6 |
My days are swifter than a weaver's shuttle, and are spent without hope.
| זכר כי-רוח חיי לא-תשוב עיני לראות טוב | 7 |
Remember thou that my life is wind; mine eye shall no more see good.
| לא-תשורני עין ראי עיניך בי ואינני | 8 |
The eye of him that hath seen me shall behold me no [more]: thine eyes are upon me, and I am not.
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה (Sheol h7585) | 9 |
The cloud consumeth and vanisheth away; so he that goeth down to Sheol shall not come up. (Sheol h7585)
| לא-ישוב עוד לביתו ולא-יכירנו עוד מקמו | 10 |
He shall return no more to his house, neither shall his place know him again.
| גם-אני לא אחשך-פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי | 11 |
Therefore I will not restrain my mouth: I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| הים-אני אם-תנין כי-תשים עלי משמר | 12 |
Am I a sea, or a sea-monster, that thou settest a watch over me?
| כי-אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי | 13 |
When I say, My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint;
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני | 14 |
Then thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions;
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי | 15 |
So that my soul chooseth strangling, death, rather than my bones.
| מאסתי לא-לעלם אחיה חדל ממני כי-הבל ימי | 16 |
I loathe it; I shall not live always: let me alone, for my days are a breath.
| מה-אנוש כי תגדלנו וכי-תשית אליו לבך | 17 |
What is man, that thou makest much of him? and that thou settest thy heart upon him?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו | 18 |
And that thou visitest him every morning, triest him every moment?
| כמה לא-תשעה ממני לא-תרפני עד-בלעי רקי | 19 |
How long wilt thou not look away from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| חטאתי מה אפעל לך-- נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא | 20 |
Have I sinned, what do I unto thee, thou Observer of men? Why hast thou set me as an object of assault for thee, so that I am become a burden to myself?
| ומה לא-תשא פשעי-- ותעביר את-עוני כי-עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני | 21 |
And why dost not thou forgive my transgression and take away mine iniquity? for now shall I lie down in the dust, and thou shalt seek me early, and I shall not be.
