איוב 4

1 ויען אליפז התימני ויאמר

Then spake Eliphaz the Temanite, and said:

2 הנסה דבר אליך תלאה ועצר במלין מי יוכל

If one attempt a word with thee, wilt thou be offended? But who can refrain from speaking?

3 הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק

Behold, thou hast admonished many; Thou hast strengthened feeble hands;

4 כושל יקימון מליך וברכים כרעות תאמץ

Thy words have upheld him that was falling, And thou hast given strength to feeble knees.

5 כי עתה תבוא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל

But now it is come upon thee, and thou faintest; It toucheth thee, and thou art confounded!

6 הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך

Is not thy fear of God thy hope, And the uprightness of thy ways thy confidence?

7 זכר-נא--מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו

Remember, I pray thee, who ever perished being innocent? Or where have the righteous been cut off?

8 כאשר ראיתי חרשי און וזרעי עמל יקצרהו

According to what I have seen, they who plough iniquity, And sow mischief, reap the same.

9 מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו

By the blast of God they perish, And by the breath of his nostrils they are consumed.

10 שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו

The roaring of the lion, and the voice of the fierce lion, And the teeth of the young lions are broken.

11 ליש אבד מבלי-טרף ובני לביא יתפרדו

The fierce lion perisheth for lack of prey, And the whelps of the lioness are scattered abroad.

12 ואלי דבר יגנב ותקח אזני שמץ מנהו

A word was once secretly brought to me, And mine ear caught a whisper thereof.

13 בשעפים מחזינות לילה בנפל תרדמה על-אנשים

Amid thoughts from visions of the night, When deep sleep falleth upon men,

14 פחד קראני ורעדה ורב עצמותי הפחיד

A fear and a horror came upon me, Which made all my bones to shake.

15 ורוח על-פני יחלף תסמר שערת בשרי

Then a spirit passed before my face, The hair of my flesh rose on end;

16 יעמד ולא אכיר מראהו-- תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע

It stood still, but its form I could not discern; An image was before mine eyes; There was silence, and I heard a voice:

17 האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר-גבר

“Shall mortal man be more just than God? Shall man be more pure than his Maker?

18 הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה

Behold, he putteth no trust in his ministering spirits, And his angels he chargeth with frailty.

19 אף שכני בתי-חמר--אשר-בעפר יסודם ידכאום לפני-עש

What then are they who dwell in houses of clay, Whose foundation is in the dust, Who crumble to pieces, as if moth-eaten!

20 מבקר לערב יכתו מבלי משים לנצח יאבדו

Between morning and evening are they destroyed; They perish for ever, and none regardeth it.

21 הלא-נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה

The excellency that is in them is torn away; They die before they have become wise.”