Psalm 142

1 Ein Lehrgedicht Davids, als er sich in der Höhle befand, ein Gebet. Laut schrei’ ich zum HERRN,

משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה קולי אל יהוה אזעק קולי אל יהוה אתחנן׃

2 ich schütte meine Klage vor ihm aus, tue kund vor ihm meine Not.

אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד׃

3 Wenn mein Geist in mir verschmachtet, du kennst doch meinen Lebenspfad. Auf dem Wege, den ich wandeln will, hat man mir heimlich ein Fangnetz ausgespannt.

בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי בארח זו אהלך טמנו פח לי׃

4 Blick’ ich nach rechts und halte Umschau: ach, da ist keiner, der mich versteht! Verschlossen ist mir jede Zuflucht: niemand fragt nach mir!

הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי׃

5 Ich schreie, HERR, zu dir, ich sage: »Du bist meine Zuflucht, mein Anteil im Lande der Lebenden!«

זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים׃

6 Ach, merk’ auf mein Flehn, denn ich bin gar schwach geworden! Rette mich vor meinen Verfolgern, denn sie sind mir zu stark!

הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד הצילני מרדפי כי אמצו ממני׃

7 Führe mich aus der Umkreisung hinaus, damit ich deinen Namen preise! Die Gerechten werden bei mir erwarten, daß du mir wohltust.

הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי׃