Job 7
1 Muß nicht der Mensch immer im Streit sein auf Erden, und sind seine Tage nicht wie eines Tagelöhners?
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ |
2 Wie ein Knecht sich sehnt nach dem Schatten und ein Tagelöhner, daß seine Arbeit aus sei,
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ |
3 also habe ich wohl ganze Monden vergeblich gearbeitet, und elender Nächte sind mir viel geworden.
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ |
4 Wenn ich mich legte, sprach ich: Wann werde ich aufstehen? Und der Abend ward mir lang; ich wälzte mich und wurde des satt bis zur Dämmerung.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ |
5 Mein Fleisch ist um und um wurmig und knotig; meine Haut ist verschrumpft und zunichte geworden.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ |
6 Meine Tage sind leichter dahingeflogen denn die Weberspule und sind vergangen, daß kein Aufhalten dagewesen ist.
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ |
7 Gedenke, daß mein Leben ein Wind ist und meine Augen nicht wieder Gutes sehen werden.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ |
8 Und kein lebendiges Auge wird mich mehr schauen; sehen deine Augen nach mir, so bin ich nicht mehr.
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ |
9 Eine Wolke vergeht und fährt dahin: also, wer in die Hölle hinunterfährt, kommt nicht wieder herauf (Sheol h7585)
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) |
10 und kommt nicht wieder in sein Haus, und sein Ort kennt ihn nicht mehr.
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ |
11 Darum will ich auch meinem Munde nicht wehren; ich will reden in der Angst meines Herzens und will klagen in der Betrübnis meiner Seele.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ |
12 Bin ich denn ein Meer oder ein Meerungeheuer, daß du mich so verwahrst?
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ |
13 Wenn ich gedachte: Mein Bett soll mich trösten, mein Lager soll mir meinen Jammer erleichtern,
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ |
14 so erschrecktest du mich mit Träumen und machtest mir Grauen durch Gesichte,
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ |
15 daß meine Seele wünschte erstickt zu sein und meine Gebeine den Tod.
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ |
16 Ich begehre nicht mehr zu leben. Laß ab von mir, denn meine Tage sind eitel.
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ |
17 Was ist ein Mensch, daß du ihn groß achtest und bekümmerst dich um ihn?
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ |
18 Du suchst ihn täglich heim und versuchst ihn alle Stunden.
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ |
19 Warum tust du dich nicht von mir und lässest mich nicht, bis ich nur meinen Speichel schlinge?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ |
20 Habe ich gesündigt, was tue ich dir damit, o du Menschenhüter? Warum machst du mich zum Ziel deiner Anläufe, daß ich mir selbst eine Last bin?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ |
21 Und warum vergibst du mir meine Missetat nicht und nimmst weg meine Sünde? Denn nun werde ich mich in die Erde legen, und wenn du mich morgen suchst, werde ich nicht da sein.
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ |
