Job 7
1 Muß nicht der Mensch immer im Streit sein auf Erden, und seine Tage sind wie eines Taglöhners?
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ |
2 Wie ein Knecht sich sehnet nach dem Schatten und ein Taglöhner, daß seine Arbeit aus sei,
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ |
3 also habe ich wohl ganze Monden vergeblich gearbeitet, und elende Nächte sind mir viel worden.
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ |
4 Wenn ich mich legte, sprach ich: Wann werde ich aufstehen? Und danach rechnete ich, wenn es Abend wollte werden; denn ich war ganz ein Scheusal jedermann, bis es finster ward.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ |
5 Mein Fleisch ist um und um wurmig und kotig: meine Haut ist verschrumpft und zunichte worden.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ |
6 Meine Tage sind leichter dahingeflogen denn eine Weberspule und sind vergangen, daß kein Aufhalten dagewesen ist.
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ |
7 Gedenke, daß mein Leben ein Wind ist, und meine Augen nicht wiederkommen, zu sehen das Gute.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ |
8 Und kein lebendig Auge wird mich mehr sehen. Deine Augen sehen mich an; darüber vergehe ich.
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ |
9 Eine Wolke vergehet und fähret dahin; also, wer in die Hölle hinunterfährt, kommt nicht wieder herauf (Sheol h7585)
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) |
10 und kommt nicht wieder in sein Haus, und sein Ort kennet ihn nicht mehr.
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ |
11 Darum will auch ich meinem Munde nicht wehren; ich will reden von der Angst meines Herzens und will heraussagen von der Betrübnis meiner Seele.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ |
12 Bin ich denn ein Meer oder ein Walfisch, daß du mich so verwahrest?
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ |
13 Wenn ich gedachte, mein Bett soll mich trösten, mein Lager soll mir's leichtern;
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ |
14 wenn ich mit mir selbst rede, so erschreckst du mich mit Träumen und machst mir Grauen,
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ |
15 daß meine Seele wünschet erhangen zu sein, und meine Gebeine den Tod.
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ |
16 Ich begehre nicht mehr zu leben. Höre auf von mir, denn meine Tage sind vergeblich gewesen.
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ |
17 Was ist ein Mensch, daß du ihn groß achtest und bekümmerst dich mit ihm?
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ |
18 Du suchest ihn täglich heim und versuchest ihn alle Stunde.
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ |
19 Warum tust du dich nicht von mir und lässest nicht ab, bis ich meinen Speichel schlinge?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ |
20 Habe ich gesündiget, was soll ich dir tun, o du Menschenhüter? Warum machst du mich, daß ich auf dich stoße und bin mir selbst eine Last?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ |
21 Und warum vergibst du mir meine Missetat nicht und nimmst nicht weg meine Sünde? Denn nun werde ich mich in die Erde legen; und wenn man mich morgen suchet, werde ich nicht da sein.
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ |
