< Psalm 137 >

1 An den Flüssen Babels, da saßen wir und weinten, indem wir Zions gedachten.
על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׃
2 An die Weiden in ihr hängten wir unsere Lauten.
על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו׃
3 Denn die uns gefangen weggeführt hatten, forderten daselbst von uns die Worte eines Liedes, und die uns wehklagen machten, [O. uns peinigten] Freude: "Singet uns eines von Zions Liedern!"
כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון׃
4 Wie sollten wir ein Lied Jehovas singen auf fremder Erde?
איך נשיר את שיר יהוה על אדמת נכר׃
5 Wenn ich dein vergesse, Jerusalem, so vergesse meine Rechte! [d. h. sie versage ihren Dienst]
אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני׃
6 Es klebe meine Zunge an meinem Gaumen, wenn ich deiner nicht gedenke, wenn ich Jerusalem nicht erhebe über die höchste meiner Freuden! [O. zu meiner höchsten Freude]
תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי׃
7 Gedenke, Jehova, den Kindern Edom den Tag Jerusalems, die da sprachen: Entblößet, entblößet sie bis auf ihre Grundfeste! [Vergl. Obadja 1,11 usw.]
זכר יהוה לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה׃
8 Tochter Babel, du Verwüstete! [Viell.: zu verwüstende] Glückselig, der dir dasselbe vergilt, was du uns getan hast!
בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו׃
9 Glückselig, der deine Kindlein ergreift und sie hinschmettert an den Felsen!
אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע׃

< Psalm 137 >