Job 10
1 My soul hath been weary of my life, I leave off my talking to myself, I speak in the bitterness of my soul.
| נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי׃ |
2 I say unto God, 'Do not condemn me, Let me know why Thou dost strive [with] me.
| אמר אל אלוה אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני׃ |
3 Is it good for Thee that Thou dost oppress? That Thou despisest the labour of Thy hands, And on the counsel of the wicked hast shone?
| הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך ועל עצת רשעים הופעת׃ |
4 Eyes of flesh hast Thou? As man seeth — seest Thou?
| העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה׃ |
5 As the days of man [are] Thy days? Thy years as the days of a man?
| הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר׃ |
6 That Thou inquirest for mine iniquity, And for my sin seekest?
| כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש׃ |
7 For Thou knowest that I am not wicked, And there is no deliverer from Thy hand.
| על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל׃ |
8 Thy hands have taken pains about me, And they make me together round about, And Thou swallowest me up!
| ידיך עצבוני ויעשוני יחד סביב ותבלעני׃ |
9 Remember, I pray Thee, That as clay Thou hast made me, And unto dust Thou dost bring me back.
| זכר נא כי כחמר עשיתני ואל עפר תשיבני׃ |
10 Dost Thou not as milk pour me out? And as cheese curdle me?
| הלא כחלב תתיכני וכגבנה תקפיאני׃ |
11 Skin and flesh Thou dost put on me, And with bones and sinews dost fence me.
| עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני׃ |
12 Life and kindness Thou hast done with me. And Thy inspection hath preserved my spirit.
| חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי׃ |
13 And these Thou hast laid up in Thy heart, I have known that this [is] with Thee.
| ואלה צפנת בלבבך ידעתי כי זאת עמך׃ |
14 If I sinned, then Thou hast observed me, And from mine iniquity dost not acquit me,
| אם חטאתי ושמרתני ומעוני לא תנקני׃ |
15 If I have done wickedly — woe to me, And righteously — I lift not up my head, Full of shame — then see my affliction,
| אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי שבע קלון וראה עניי׃ |
16 And it riseth — as a lion Thou huntest me. And Thou turnest back — Thou shewest Thyself wonderful in me.
| ויגאה כשחל תצודני ותשב תתפלא בי׃ |
17 Thou renewest Thy witnesses against me, And dost multiply Thine anger with me, Changes and warfare [are] with me.
| תחדש עדיך נגדי ותרב כעשך עמדי חליפות וצבא עמי׃ |
18 And why from the womb Hast Thou brought me forth? I expire, and the eye doth not see me.
| ולמה מרחם הצאתני אגוע ועין לא תראני׃ |
19 As I had not been, I am, From the belly to the grave I am brought,
| כאשר לא הייתי אהיה מבטן לקבר אובל׃ |
20 Are not my days few? Cease then, and put from me, And I brighten up a little,
| הלא מעט ימי יחדל ישית ממני ואבליגה מעט׃ |
21 Before I go, and return not, Unto a land of darkness and death-shade,
| בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות׃ |
22 A land of obscurity as thick darkness, Death-shade — and no order, And the shining [is] as thick darkness.'
| ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל׃ |
