Genesis 8
1 And God remembered Noah, and all the wild—beasts and all the tame-beasts that were with him in the ark, —and God caused a wind to pass over the earth, and the waters subsided;
| ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים |
2 and the fountains of the roaring-deep were shut, and the windows of the heavens, —and the heavy rain was restrained from the heavens;
| ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים |
3 and the waters returned from off the earth they went on returning, —and so the waters decreased at the end of a hundred and fifty days.
| וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים--מקצה חמשים ומאת יום |
4 And the ark rested, in the seventh month, on the seventeenth day of the month, —on the mountains of Ararat.
| ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט |
5 But, the waters went on decreasing, until the tenth month, —in the tenth [month], on the first of the month, were seen the tops of the mountains.
| והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים |
6 And it came to pass at the end of forty days, that Noah opened the window of the ark that he had made;
| ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה |
7 and sent forth a raven, —and it kept going forth and returning, until the drying up of the waters from off the earth.
| וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ |
8 And he sent forth a dove from him, —to see whether the waters had abated, from off the face of the ground;
| וישלח את היונה מאתו--לראות הקלו המים מעל פני האדמה |
9 but the dove found no resting-place for the sole of her foot so she returned unto him into the ark, for, waters, were on the face of all the earth; and he put forth his hand and took her, and brought her in unto him, into the ark.
| ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה--כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה |
10 Then stayed he yet seven days more, —and, again sent forth the dove out of the ark.
| ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה |
11 And the dove came in unto him at eventide, and lo! a newly sprouted olive-leaf, in her mouth, —so Noah knew that the waters had abated from off the earth.
| ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ |
12 And he stayed yet seven days more, —and sent forth the dove, but she returned not again unto him any more.
| וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד |
13 So it came to pass in the six hundred and first year at the beginning, on the first of the month, that the waters had dried up from off the earth, —and Noah removed the covering of the ark, and looked and lo! the face of the ground was dried.
| ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה |
14 And in the second month, on the twenty-seventh day of the month, was the earth dry.
| ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש--יבשה הארץ |
15 So then, God spake to Noah, saying:
| וידבר אלהים אל נח לאמר |
16 Come forth out of the ark, —thou and thy wife, and thy sons, and thy sons’ wives with thee.
| צא מן התבה--אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך |
17 All the living creatures that are with thee of all flesh among birds, and among beasts, and among all the creeping things that creep on the earth, bring forth with thee, —and they shall swarm in the earth, and be fruitful and multiply, on the earth.
| כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ--הוצא (היצא) אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ |
18 So Noah came forth, —and his sons and his wife, and his sons’ wives with him:
| ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו |
19 All the living creatures, all that move along, and all birds, and all that moveth along over the earth—by their families, came forth out of the ark.
| כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ--למשפחתיהם יצאו מן התבה |
20 And Noah builded an altar to Yahweh, —and took of all the clean beasts and of all the clean birds, and caused ascending Sacrifices to go up on the altar.
| ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח |
21 And Yahweh smelled a satisfying odour, so Yahweh said to himself. I will not, again, curse any more the ground for man’s sake, although the device of the heart of man, be wicked from his youth, —neither will I again, any more smite every living thing, as I have done.
| וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי |
22 During all the days of the earth, seedtime and harvest, and cold and heat and summer and winter, and day and night, shall not cease.
| עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה--לא ישבתו |
A Dove is Sent Forth from the Ark
