Job 7
1 IS there not an appointed time to man upon earth? Are not his days also like the days of an hireling?
| הלא-צבא לאנוש על- (עלי-) ארץ וכימי שכיר ימיו |
2 As a servant earnestly desireth the shadow, and as an hireling looketh for the reward of his work:
| כעבד ישאף-צל וכשכיר יקוה פעלו |
3 So am I made to possess months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| כן הנחלתי לי ירחי-שוא ולילות עמל מנו-לי |
4 When I lie down, I say, When shall I arise, and the night be gone? and I am full of tossings to and fro unto the dawning of the day.
| אם-שכבתי-- ואמרתי מתי אקום ומדד-ערב ושבעתי נדדים עדי-נשף |
5 My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin is broken, and become loathsome.
| לבש בשרי רמה וגיש (וגוש) עפר עורי רגע וימאס |
6 My days are swifter than a weaver’s shuttle, and are spent without hope.
| ימי קלו מני-ארג ויכלו באפס תקוה |
7 O remember that my life is wind: mine eye shall no more see good.
| זכר כי-רוח חיי לא-תשוב עיני לראות טוב |
8 The eye of him that hath seen me shall see me no more: thine eyes are upon me, and I am not.
| לא-תשורני עין ראי עיניך בי ואינני |
9 As the cloud is consumed and vanisheth away: so he that goeth down to the grave shall come up no more. (Sheol h7585)
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה (Sheol h7585) |
10 He shall return no more to his house, neither shall his place know him any more.
| לא-ישוב עוד לביתו ולא-יכירנו עוד מקמו |
11 Therefore I will not refrain my mouth; I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| גם-אני לא אחשך-פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי |
12 Am I a sea, or a whale, that thou settest a watch over me?
| הים-אני אם-תנין כי-תשים עלי משמר |
13 When I say, My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint;
| כי-אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי |
14 Then thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions:
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני |
15 So that my soul chooseth strangling, and death rather than my life.
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי |
16 I loathe it; I would not live alway: let me alone; for my days are vanity.
| מאסתי לא-לעלם אחיה חדל ממני כי-הבל ימי |
17 What is man, that thou shouldest magnify him? and that thou shouldest set thine heart upon him?
| מה-אנוש כי תגדלנו וכי-תשית אליו לבך |
18 And that thou shouldest visit him every morning, and try him every moment?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו |
19 How long wilt thou not depart from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| כמה לא-תשעה ממני לא-תרפני עד-בלעי רקי |
20 I have sinned; what shall I do unto thee, O thou preserver of men? why hast thou set me as a mark against thee, so that I am a burden to myself?
| חטאתי מה אפעל לך-- נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא |
21 And why dost thou not pardon my transgression, and take away mine iniquity? for now shall I sleep in the dust; and thou shalt seek me in the morning, but I shall not be.
| ומה לא-תשא פשעי-- ותעביר את-עוני כי-עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני |
