Job 7
1 Is there not a time of service to man upon earth? And are not his days like the days of a hireling?
| הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃ |
2 As a servant that eagerly longeth for the shadow, and as a hireling that looketh for his wages;
| כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃ |
3 So am I made to possess — months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.
| כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃ |
4 When I lie down, I say: 'When shall I arise?' But the night is long, and I am full of tossings to and fro unto the dawning of the day.
| אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃ |
5 My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin closeth up and breaketh out afresh.
| לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃ |
6 My days are swifter than a weaver's shuttle, and are spent without hope.
| ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃ |
7 O remember that my life is a breath; mine eye shall no more see good.
| זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃ |
8 The eye of him that seeth me shall behold me no more; while Thine eyes are upon me, I am gone.
| לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃ |
9 As the cloud is consumed and vanisheth away, so he that goeth down to the grave shall come up no more. (Sheol h7585)
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃ (Sheol h7585) |
10 He shall return no more to his house, neither shall his place know him any more.
| לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃ |
11 Therefore I will not refrain my mouth; I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
| גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃ |
12 Am I a sea, or a sea-monster, that Thou settest a watch over me?
| הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃ |
13 When I say: 'My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint';
| כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃ |
14 Then Thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions;
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃ |
15 So that my soul chooseth strangling, and death rather than these my bones.
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃ |
16 I loathe it; I shall not live alway; let me alone; for my days are vanity.
| מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃ |
17 What is man, that Thou shouldest magnify him, and that Thou shouldest set Thy heart upon him,
| מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃ |
18 And that Thou shouldest remember him every morning, and try him every moment?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃ |
19 How long wilt Thou not look away from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?
| כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃ |
20 If I have sinned, what do I unto Thee, O Thou watcher of men? Why hast Thou set me as a mark for Thee, so that I am a burden to myself?
| חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃ |
21 And why dost Thou not pardon my transgression, and take away mine iniquity? For now shall I lie down in the dust; and Thou wilt seek me, but I shall not be.
| ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃ |
