Hebrews 6
1 Therefore having left the word of the beginning of Christ, let us be carried to perfection; not again laying the foundation of repentance from dead works, and of faith toward God,
| הבה נשאיר מאחורינו את האלף־בית של בשורת המשיח, ונתקדם ללימוד מעמיק יותר של תורתו. איננו צריכים לשוב ולהדגיש את החשיבות של חזרה בתשובה ממעשים רעים ושל אמונתנו בה׳. |
2 of the teaching of baptisms, and of the laying on of hands, and of the resurrection of the dead, and of eternal judgment. (aiōnios g166)
| איננו צריכים לשוב וללמד אתכם את יסודות תורת הטבילות, סמיכת ידיים, תחיית המתים ומשפטו של אלוהים. (aiōnios g166) |
3 And we will do this, if God may permit.
| בעזרת אלוהים נתקדם עתה באמונתנו. |
4 For it is impossible that those having been once enlightened, and tasted the heavenly gift, and have been made partakers of the Holy Ghost,
| אם הבנתם פעם את משמעות דברי אלוהים, טעמתם מטוב השמים, קיבלתם את רוח הקודש, |
| האמנתם בדבר־אלוהים וקיימתם אותו, הרגשתם בכוחו ובטובו, (aiōn g165) |
6 indeed having fallen away, to renew them again unto repentance; having crucified to themselves again the Son of God, and put him to an open shame.
| ולמרות כל זאת פניתם לו עורף, אין לכם כל אפשרות לחזור בתשובה כפי שנהגתם לראשונה. מדוע? מפני שבבגידתכם במשיח אתם חוזרים וצולבים אותו כביכול, וכך אתם חושפים אותו לבושה וחרפה בפומבי. |
7 For the earth drinking the rain coming often upon her, and bringing forth the herb nutritious to those by whom it is also cultivated, receives blessings from God:
| אדמה שסופגת את הגשם שיורד עליה, ומצמיחה כל טוב לתועלת בעל־האדמה, היא אדמה שאלוהים ברך. |
8 but that which produces thorns and thistles, is reprobate, and nigh unto the curse; whose end is unto burning.
| ואילו אדמה שמצמיחה רק קוץ ודרדר היא אדמה מקוללת שאינה מועילה לאיש, ובמוקדם או במאוחר תישרף. |
9 But, beloved, we are persuaded better things concerning you, and things appertaining to salvation, if indeed we do thus speak.
| אחים יקרים, אני מדבר אמנם בלשון חריפה, אך אני בטוח שאינכם זקוקים לתוכחתי זאת. אני משוכנע שחייכם נושאים פרי מבורך כתוצאה מאמונתכם וישועתכם, |
10 For God is not unrighteous to forget your work and the divine love which you manifested in his name, having ministered to the saints, and ministering.
| כי אלוהים נוהג בצדק ובהגינות. כיצד הוא יכול לשכוח את עמלכם הקשה למענו, ואת האהבה שאתם מגלים למען שמו כשאתם עוזרים לאחיכם המאמינים? |
11 But we desire each one of you to exhibit the same diligence unto the full assurance of hope unto the end:
| אנו משתוקקים שתמשיכו לאהוב את הזולת כל ימי חייכם, כדי שתקבלו את שכרכם בבוא העת. |
12 in order that you may not be dull, but imitators of those who through faith and longsufferings do inherit the promises.
| איננו רוצים שתתעצלו, אלא שתלכו בעקבות אלה שזכו בהבטחות ה׳ בזכות אמונתם וסבלנותם. |
13 For God having promised Abraham, since he had no greater one by whom to swear, swore by himself,
| כשהבטיח ה׳ לברך את אברהם הוא נשבע בעצמו, שהרי אין גדול מאלוהים כדי להישבע בו, |
14 saying, If indeed blessing I will bless thee, and multiplying I will multiply thee:
| ואמר:”ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך“. |
15 and thus having waited long, he received the promise.
| לאחר שאברהם המתין בסבלנות, קיים ה׳ את הבטחתו והעניק לו את יצחק בנו, שצאצאיו רבים מספור. |
16 For men swear by the greater: and an oath of confirmation is to them an end to all controversy:
| בדרך כלל אדם נשבע במישהו גדול ממנו, כדי שזה יכפה עליו לקיים את הבטחתו, או יעניש אותו אם הפר את אשר הבטיח. השבועה שמה קץ לכל ויכוח בנוגע לקיום ההבטחה. |
17 but God, in this wishing more abundantly to show forth to the heirs of the promise the immutability of his counsel, confirmed it by an oath:
| משום כך, כשרצה אלוהים לשכנע את מקבלי ההבטחה שאין הוא עומד לשנות את דעתו, חיזק אותה בשבועה. |
18 that through two immutable things in which it was impossible that God should lie, we who have fled may have a strong consolation to lay hold of the hope set before us,
| אלוהים העניק לנו את הבטחתו ואת שבועתו – שני דברים שבהם אנו יכולים לבטוח ללא צל של ספק, שכן אלוהים אינו יכול לשקר. ואנחנו, שנמלטנו אליו לישועה ולמחסה, יכולים עתה להתעודד ממקור כוחו ומהתקווה שבהבטחתו. |
19 which we have as an anchor of the soul, both sure and steadfast and entering into that which is in the veil,
| תקווה זו שבה אנו אוחזים היא כעוגן בטוח לנפשותינו, והיא מחברת אותנו אל אלוהים עצמו מאחורי פרוכת השמים, |
