Acts 14

1 Now it happened in Iconium that they went together into the synagogue of the Jews, and they spoke to such effect that a large number of both Jews and Greeks believed.

גם באיקניון הלכו פולוס ובר־נבא לבית־הכנסת. הם הטיפו את דבר ה׳ בעוצמה כה רבה, עד שיהודים וגויים רבים האמינו באדון.

2 But the disobedient Jews stirred up the Gentiles and poisoned their minds against the brothers.

אולם היהודים שדחו את בשורת אלוהים הסעירו את רגשות הגויים, ועוררו בלבם אי־אמון בפולוס ובר־נבא.

3 Even so they stayed there a considerable time, speaking boldly for the Lord, who was bearing witness to the word of His grace, giving signs and wonders to take place by their hands.

למרות זאת נשארו שם השניים זמן רב למדי, כשהם מבשרים את דבר ה׳ באומץ, ואלוהים אישר שאכן הם שליחיו על־ידי הניסים והנפלאות שחולל באמצעותם.

4 Well the population of the city became divided; some sided with the Jews, others with the apostles.

תושבי העיר היו חלוקים בדעותיהם: חלקם תמכו במנהיגים היהודים, וחלקם – בפולוס ובר־נבא.

5 But when a plot was hatched by both Gentiles and Jews, with their rulers, to mistreat and stone them,

כאשר נודע לשני השליחים שהגויים, היהודים ומנהיגיהם תכננו להתנכל להם ולרגום אותם באבנים, מיהרו להימלט על נפשם. הם הגיעו לערי חבל לוקוניה: לוסטרה, דרבי וסביבותיהן,

6 they became aware of it and escaped to the cities of Lycaonia—Lystra, Derbe and the surrounding area—

7 where they continued to preach the Gospel.

וגם שם בישרו את הבשורה.

8 Well in Lystra a certain man with helpless feet was sitting (lame from his mother's womb, who had never walked).

בלוסטרה הם ראו אדם שלא התהלך מעולם; רגליו היו משותקות מלידה.

9 This man was listening to Paul speaking; who looking intently at him and seeing that he had faith to be healed,

פולוס שם לב לכך שהנכה מקשיב לדבריו בדריכות ובעניין רב, וכאשר גילה שיש בו אמונה להירפא,

10 said with a loud voice, “Stand up straight on your feet!” And the man jumped up and began to walk!

קרא אליו:”קום על רגליך!“כהרף־עין קפץ האיש על רגליו והחל ללכת.

11 Now when the crowd saw what Paul had done, they raised their voices, saying in Lycaonian, “The gods have come down to us in the likeness of men!”

כשראה קהל הנוכחים את הנס שפולוס חולל, החלו כולם לקרוא בלשון הליקאונית:”אנשים אלה הם אלים בדמות בני־אדם!“

12 And Barnabas they called Zeus, and Paul, Hermes, because he was the chief speaker.

הם החליטו שבר־נבא הוא האל זאוס, ואילו פולוס, שהיה הדובר העיקרי – האל הרמס.

13 Then the priest of Zeus, whose temple was in front of their city, brought bulls and garlands to the gates, intending to make a sacrifice, along with the crowd.

הכהן של זאוס, שמקדשו היה בפרבר העיר, הביא זרי פרחים ושוורים, כדי להקריבם בשער העיר לעיני ההמונים.

14 But when the apostles, Barnabas and Paul, heard of it, they tore their clothes and rushed into the crowd, crying out

אולם כאשר הבינו פולוס ובר־נבא את מה שעומד להתרחש, קרעו את בגדיהם ורצו בתוך הקהל בצעקות:

15 and saying: “Men, why are you doing these things? We also are men with the same nature as you, giving you good news, telling you to turn from these useless things to the living God, who made the heaven and the earth and the sea and all that is in them;

”אנשים, מה אתם עושים? אנחנו בני־אדם בדיוק כמוכם! באנו לבשר לכם את הבשורה, כדי שאתם תפסיקו לסגוד לאלילים, ובמקום זאת להשתחוות לאלוהים האחד האמיתי, אשר ברא את השמים, את הארץ, את הים ואת כל אשר בם.

16 who in the former generations allowed all the ethnic nations to walk in their own ways.

אמנם בימי קדם הרשה ה׳ לגויים לחיות כרצונם,

17 Nevertheless He did not leave Himself without witness, doing good, giving you rain from heaven and fruitful seasons, filling our hearts with food and gladness.”

אולם הוא תמיד העיד על עצמו במעשיו הטובים ובאהבתו אלינו: הוא שולח לנו, למשל, גשם ותבואות מבורכות; הוא מספק לנו אוכל וממלא את לבנו שמחה.“

18 Even saying these things, they barely stopped the crowd from sacrificing to them.

על אף דבריהם אלה הצליחו השניים רק בקושי רב לשכנע את הקהל שלא להקריב להם קורבנות.

19 Then Jews from Antioch and Iconium came, and having persuaded the crowd and having stoned Paul, they dragged him out of the city, supposing him to have died.

ימים ספורים לאחר מכן הגיעו ללוסטרה יהודים אחדים מאנטיוכיה ומאיקניון, והפכו את קהל המעריצים להמון פרוע וצמא־דם, אשר רגם את פולוס באבנים. ההמונים חשבו שפולוס מת, ולכן גררו אותו אל מחוץ לעיר.

20 But as the disciples stood around him, he got up and entered the city. The next day he departed with Barnabas to Derbe.

אולם לאחר שהתקבצו המאמינים סביבו הוא התאושש, קם על רגליו וחזר העירה. למחרת יצאו פולוס ובר־נבא לדרבי.

21 When they had evangelized that city and discipled a good number, they returned to Lystra and Iconium and Antioch,

לאחר שבישרו שם את דבר ה׳ ועשו תלמידים רבים, חזרו השניים ללוסטרה, לאיקניון ולאנטיוכיה.

22 strengthening the souls of the disciples, exhorting them to continue in the faith, and saying, “We must go through many hardships to enter the kingdom of God.”

בערים אלה הם חיזקו את המאמינים, ועודדו אותם לדבוק באמונתם למרות הצרות והרדיפות.”רק דרך צרות רבות נוכל להיכנס למלכות האלוהים“, הזכירו להם.

23 When they had appointed elders for them in every congregation, having prayed with fasting, they commended them to the Lord into whom they had believed.

כמו כן מינו פולוס ובר־נבא זקני־קהילה בכל קהילה, ובצום ותפילה הפקידו אותם בידי האלוהים שבו בטחו.

24 After going through Pisidia, they came to Pamphilia.

לאחר מכן המשיכו השניים במסעם חזרה, ועברו דרך פיסידיה ופמפוליה.

25 When they had declared the Word in Perga, they went down to Attalia.

הם הטיפו שוב בפרגי, והמשיכו לאטליה.

26 From there they sailed to Antioch, from where they had been commended to the grace of God for the work that they had completed.

לבסוף הפליגו בספינה לאנטיוכיה – העיר שממנה יצאו למסע, ואשר בה הופקדו בידי אלוהים לבצע את המלאכה שזה עתה סיימו.

27 So upon arriving and gathering the congregation, they reported all that God had done with them, and that He had opened the door of faith to the Gentiles.

בהגיעם לאנטיוכיה כינסו את כל המאמינים, ומסרו להם דיווח מפורט על מסעם: כיצד ה׳ פעל באמצעותם, וכיצד פתח את שער האמונה גם לגויים.

28 And they stayed there a long time with the disciples.

פולוס ובר־נבא נשארו עם המאמינים באנטיוכיה זמן ממושך.