Klagesangene 3
1 Jeg er den, der så nød ved hans vredes ris,
| אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ׃ |
2 mig har han ført og ledt i det tykkeste Mulm,
| אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ |
3 ja, Hånden vender han mod mig Dagen lang.
| אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃ ס |
4 Mit Bød og min Hud har han opslidt, brudt mine Ben,
| בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי׃ |
5 han mured mig inde, omgav mig med Galde og Møje,
| בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה׃ |
6 lod mig bo i Mørke som de, der for længst er døde.
| בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃ ס |
7 Han har spærret mig inde og lagt mig i tunge Lænker.
| גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי׃ |
8 Om jeg end råber og skriger, min Bøn er stængt ude.
| גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי׃ |
9 Han spærred mine Veje med Kvader, gjorde Stierne kroge.
| גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה׃ ס |
10 Han blev mig en lurende Bjørn, en Løve i Baghold;
| דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה בְּמִסְתָּרִֽים׃ |
11 han ledte mig vild, rev mig sønder og lagde mig øde;
| דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם׃ |
12 han spændte sin Bue; lod mig være Skive for Pilen.
| דָּרַ֤ךְ קַשְׁתוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ׃ ס |
13 Han sendte sit Koggers Sønner i Nyrerne på mig;
| הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ׃ |
14 hvert Folk lo mig ud og smæded mig Dagen lang,
| הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם׃ |
15 med bittert mætted han mig, gav mig Malurt at drikke.
| הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה׃ ס |
16 Mine Tænder lod han bide i Flint, han trådte mig i Støvet;
| וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר׃ |
17 han skilte min Sjæl fra Freden, jeg glemte Lykken
| וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה׃ |
18 og sagde: "Min Livskraft, mit Håb til HERREN er ude."
| וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה׃ ס |
19 At mindes min Vånde og Flakken er Malurt og Galde;
| זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ׃ |
20 min Sjæl, den mindes det grant den grubler betynget.
| זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח עָלַ֖י נַפְשִֽׁי׃ |
21 Det lægger jeg mig på Sinde, derfor vil jeg håbe:
| זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל׃ ס |
22 HERRENs Miskundhed er ikke til Ende, ikke brugt op,
| חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו׃ |
23 hans Nåde er ny hver Morgen, hans Trofasthed stor.
| חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ |
24 Min Del er HERREN, (siger min Sjæl, ) derfor håber jeg på ham.
| חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ׃ ס |
25 Dem, der bier på HERREN, er han god, den Sjæl, der ham søger;
| ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָֹ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃ |
26 det er godt at håbe i Stilhed på HERRENs Frelse,
| ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה׃ |
27 godt for en Mand, at han bærer Åg i sin Ungdom.
| ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו׃ ס |
28 Han sidde ensom og tavs, når han lægger det på ham;
| יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו׃ |
29 han trykke sin Mund mod Støvet, måske er der Håb.
| יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה׃ |
30 Række Kind til den, der slår ham, mættes med Hån.
| יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה׃ ס |
31 Thi Herren bortstøder ikke for evigt,
| כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי׃ |
32 har han voldt Kvide, så ynkes han, stor er hans Nåde;
| כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו׃ |
33 ej af Hjertet plager og piner han Menneskens Børn.
| כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְנֵי־אִֽישׁ׃ ס |
34 Når Landets Fanger til Hobe trædes under Fod,
| לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ׃ |
35 når Mandens Ret for den Højestes Åsyn bøjes,
| לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן׃ |
36 når en Mand lider Uret i sin Sag mon Herren ej ser det?
| לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה׃ ס |
37 Hvo taler vel, så det sker, om ej Herren byder?
| מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה׃ |
38 Kommer ikke både ondt og godt fra den Højestes Mund?
| מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב׃ |
39 Over hvad skal den levende sukke? Hver over sin Synd!
| מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו׃ ס |
40 Lad os ransage, granske vore Veje og vende os til HERREN,
| נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה׃ |
41 løfte Hænder og Hjerte til Gud i Himlen;
| נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם׃ |
42 vi syndede og stod imod, du tilgav ikke,
| נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ׃ ס |
43 men hylled dig i Vrede, forfulgte os, dræbte uden Skånsel,
| סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ |
44 hylled dig i Skyer, så Bønnen ej nåed frem;
| סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה׃ |
45 til Skarn og til Udskud har du gjort os midt iblandt Folkene.
| סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים׃ ס |
46 De opspærred Munden imod os, alle vore Fjender.
| פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ׃ |
47 Vor Lod blev Gru og Grav og Sammenbruds Øde;
| פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר׃ |
48 Vandstrømme græder mit Øje, mit Folk brød sammen.
| פַּלְגֵי־מַ֙יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ ס |
49 Hvileløst strømmer mit Øje, det kender ej Ro,
| עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת׃ |
50 før HERREN skuer ned fra Himlen, før han ser til.
| עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם׃ |
51 Synet af Byens Døtre piner min Sjæl.
| עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי׃ ס |
52 Jeg joges som en Fugl af Fjender, hvis Had var grundløst,
| צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם׃ |
53 de spærred mig inde i en Grube, de stenede mig;
| צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי׃ |
54 Vand strømmed over mit Hoved, jeg tænkte: "Fortabt!"
| צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃ ס |
55 Dit Navn påkaldte jeg, HERRE, fra Grubens Dyb;
| קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃ |
56 du hørte min Røst: "O, gør dig ej døv for mit Skrig!"
| קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי׃ |
57 Nær var du den Dag jeg kaldte, du sagde: "Frygt ikke!"
| קָרַ֙בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא׃ ס |
58 Du førte min Sag, o Herre, genløste mit Liv;
| רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי׃ |
59 HERRE, du ser, jeg lider Uret. skaf mig min Ret!
| רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי׃ |
60 Al deres Hævnlyst ser du, alle deres Rænker,
| רָאִ֙יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי׃ ס |
61 du hører deres Smædeord HERRE, deres Rænker imod mig,
| שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי׃ |
62 mine Fjenders Tale og Tanker imod mig bestandig.
| שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם׃ |
63 Se dem, når de sidder eller står, deres Nidvise er jeg.
| שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם׃ ס |
64 Dem vil du gengælde, HERRE, deres Hænders Gerning,
| תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם׃ |
65 gør deres Hjerte forhærdet din Forbandelse over dem!
| תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם׃ |
66 forfølg dem i Vrede, udryd dem under din Himmel.
| תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה׃ פ |
