Job 22
1 Saa tog Temaniten Elifaz til Orde og sagde:
| וַיַּעַן אֱלִיפַז הַֽתֵּמָנִי וַיֹּאמַֽר׃ |
2 Gavner et Menneske Gud? Nej, den kloge gavner sig selv.
| הַלְאֵל יִסְכׇּן־גָּבֶר כִּֽי־יִסְכֹּן עָלֵימוֹ מַשְׂכִּֽיל׃ |
3 Har den Almægtige godt af din Retfærd, Vinding af, at din Vandel er ret?
| הַחֵפֶץ לְשַׁדַּי כִּי תִצְדָּק וְאִם־בֶּצַע כִּֽי־תַתֵּם דְּרָכֶֽיךָ׃ |
4 Revser han dig for din Gudsfrygt? Eller gaar han i Rette med dig derfor?
| הֲֽמִיִּרְאָתְךָ יֹכִיחֶךָ יָבוֹא עִמְּךָ בַּמִּשְׁפָּֽט׃ |
5 Er ikke din Ondskab stor og din Brøde uden Ende?
| הֲלֹא רָעָֽתְךָ רַבָּה וְאֵֽין־קֵץ לַעֲוֺנֹתֶֽיךָ׃ |
6 Thi du pantede Brødre uden Grund, trak Klæderne af de nøgne,
| כִּֽי־תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִֽׁיט׃ |
7 gav ikke den trætte Vand at drikke og nægted den sultne Brød.
| לֹא־מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּֽמְנַֽע־לָֽחֶם׃ |
8 Den mægtige — hans var Landet, den hædrede boede der.
| וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּֽהּ׃ |
9 Du lod Enker gaa tomhændet bort, knuste de faderløses Arme.
| אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּֽא׃ |
10 Derfor var der Snarer omkring dig, og Rædsel ængsted dig brat.
| עַל־כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹֽם׃ |
11 Dit Lys blev Mørke, du kan ej se, og Strømme af Vand gaar over dig!
| אוֹ־חֹשֶׁךְ לֹֽא־תִרְאֶה וְֽשִׁפְעַת־מַיִם תְּכַסֶּֽךָּ׃ |
12 Er Gud ej i højen Himmel? Se Stjernernes Tinde, hvor højt de staar!
| הֲֽלֹא־אֱלוֹהַּ גֹּבַהּ שָׁמָיִם וּרְאֵה רֹאשׁ כּוֹכָבִים כִּי־רָֽמּוּ׃ |
13 Dog siger du: »Hvad ved Gud, holder han Dom bag sorten Sky?
| וְֽאָמַרְתָּ מַה־יָּדַֽע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּֽוֹט׃ |
14 Skyerne skjuler ham, saa han ej ser, paa Himlens Runding gaar han!«
| עָבִים סֵֽתֶר־לוֹ וְלֹא יִרְאֶה וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ׃ |
15 Vil du følge Fortidens Sti, som Urettens Mænd betraadte,
| הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמוֹר אֲשֶׁר דָּרְכוּ מְתֵי־אָֽוֶן׃ |
16 de, som i Utide reves bort, hvis Grundvold flød bort som en Strøm,
| אֲשֶֽׁר־קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָֽם׃ |
17 som sagde til Gud: »Gaa fra os! Hvad kan den Almægtige gøre os?«
| הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וּמַה־יִּפְעַל שַׁדַּי לָֽמוֹ׃ |
18 Og han havde dog fyldt deres Huse med godt. Men de gudløses Raad er ham fjernt.
| וְהוּא מִלֵּא בָתֵּיהֶם טוֹב וַעֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶֽנִּי׃ |
19 De retfærdige saa det og glædede sig, den uskyldige spottede dem:
| יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְנָקִי יִלְעַג־לָֽמוֹ׃ |
20 For vist, vore Fjender forgik, og Ild fortæred de sidste af dem.
| אִם־לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵֽשׁ׃ |
21 Bliv Ven med ham og hold Fred, derved vil der times dig Lykke;
| הַסְכֶּן־נָא עִמּוֹ וּשְׁלָם בָּהֶם תְּֽבוֹאַתְךָ טוֹבָֽה׃ |
22 tag dog mod Lærdom af ham og læg dig hans Ord paa Sinde!
| קַח־נָא מִפִּיו תּוֹרָה וְשִׂים אֲמָרָיו בִּלְבָבֶֽךָ׃ |
23 Vender du ydmygt om til den Almægtige, fjerner du Uretten fra dit Telt,
| אִם־תָּשׁוּב עַד־שַׁדַּי תִּבָּנֶה תַּרְחִיק עַוְלָה מֵאׇהֳלֶֽךָ׃ |
24 kaster du Guldet paa Jorden, Ofirguldet blandt Bækkenes Sten,
| וְשִׁית־עַל־עָפָר בָּצֶר וּכְצוּר נְחָלִים אוֹפִֽיר׃ |
25 saa den Almægtige bliver dit Guld, hans Lov dit Sølv,
| וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָֽךְ׃ |
26 ja, da skal du fryde dig over den Almægtige og løfte dit Aasyn til Gud.
| כִּי־אָז עַל־שַׁדַּי תִּתְעַנָּג וְתִשָּׂא אֶל־אֱלוֹהַּ פָּנֶֽיךָ׃ |
27 Beder du til ham, hører han dig, indfri kan du, hvad du har lovet;
| תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ וּנְדָרֶיךָ תְשַׁלֵּֽם׃ |
28 hvad du sætter dig for, det lykkes, det lysner paa dine Veje;
| וְֽתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אֽוֹר׃ |
29 thi stolte, hovmodige ydmyger han, men hjælper den, der slaar Øjnene ned;
| כִּֽי־הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִֽׁעַ׃ |
30 han frelser uskyldig Mand; det sker ved hans Hænders Renhed!
| יְמַלֵּט אִֽי־נָקִי וְנִמְלַט בְּבֹר כַּפֶּֽיךָ׃ |
