Job 19
1 Men Job svarede og sagde:
| ויען איוב ויאמר |
2 Hvor længe ville I bedrøve min Sjæl og knuse mig med Ord?
| עד-אנה תוגיון נפשי ותדכאונני במלים |
3 I have nu ti Gange forhaanet mig, I skammede eder ikke ved at overdøve mig.
| זה עשר פעמים תכלימוני לא-תבשו תהכרו-לי |
4 Og sandelig, om jeg end har faret vild, da bliver jo min Vildfarelse hos mig selv.
| ואף-אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי |
5 Dersom I virkelig vilde ophøje eder imod mig og overbevise mig om min Skam,
| אם-אמנם עלי תגדילו ותוכיחו עלי חרפתי |
6 saa forstaar dog, at Gud har forvendt min Sag og har ladet sit Garn omringe mig.
| דעו-אפו כי-אלוה עותני ומצודו עלי הקיף |
7 Se, jeg raaber over Vold, og jeg faar ikke Svar; jeg skriger, og der er ingen Ret.
| הן אצעק חמס ולא אענה אשוע ואין משפט |
8 Han satte Gærde for min Vej, at jeg ikke kan komme over, og han lagde Mørkhed over mine Stier.
| ארחי גדר ולא אעבור ועל נתיבותי חשך ישים |
9 Han afførte mig min Ære og borttog mit Hoveds Krone.
| כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי |
10 Han nedbrød mig trindt omkring, og jeg for bort; han oprykkede mit Haab som et Træ;
| יתצני סביב ואלך ויסע כעץ תקותי |
11 og han optændte sin Vrede imod mig og agtede mig over for sig som sine Fjender.
| ויחר עלי אפו ויחשבני לו כצריו |
12 Hans Tropper kom til Hobe og banede sig Vej imod mig, og de lejrede sig trindt omkring mit Telt.
| יחד יבאו גדודיו--ויסלו עלי דרכם ויחנו סביב לאהלי |
13 Han fjernede mine Brødre fra mig, og de, som kende mig, holde sig aldeles fremmede for mig.
| אחי מעלי הרחיק וידעי אך-זרו ממני |
14 Mine nærmeste have forladt mig, og mine Kyndinge have glemt mig.
| חדלו קרובי ומידעי שכחוני |
15 De, som bo hos mig i mit Hus, og mine Tjenestepiger agte mig som en fremmed, jeg er bleven en Udlænding for deres Øjne.
| גרי ביתי ואמהתי לזר תחשבני נכרי הייתי בעיניהם |
16 Jeg kaldte ad min Tjener, og han svarede ikke; med egen Mund maatte jeg bede ham bønligt.
| לעבדי קראתי ולא יענה במו-פי אתחנן-לו |
17 Min Aand er bleven fremmed for min Hustru og min Kærlighed for min Moders Sønner.
| רוחי זרה לאשתי וחנתי לבני בטני |
18 Endogsaa Børn foragte mig; staar jeg op, tale de imod mig.
| גם-עוילים מאסו בי אקומה וידברו-בי |
19 Alle de Mænd, som vare i min Fortrolighed, have Vederstyggelighed til mig, og de, som jeg elskede, have vendt sig imod mig.
| תעבוני כל-מתי סודי וזה-אהבתי נהפכו-בי |
20 Mine Ben hænge ved min Hud og ved mit Kød, og jeg er netop undsluppen med mine Tænders Hud.
| בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שני |
21 Forbarmer eder over mig, forbarmer eder over mig, I, mine Venner! thi Guds Haand har rørt mig.
| חנני חנני אתם רעי כי יד-אלוה נגעה בי |
22 Hvi forfølge I mig, ligesom Gud, og kunne ikke mættes af mit Kød?
| למה תרדפני כמו-אל ומבשרי לא תשבעו |
23 Gid dog mine Ord maatte blive opskrevne, gid de maatte blive prentede i en Bog,
| מי-יתן אפו ויכתבון מלי מי-יתן בספר ויחקו |
24 ja, maatte de med en Jernstil og med Bly blive indhuggede i en Klippe til evig Tid!
| בעט-ברזל ועפרת-- לעד בצור יחצבון |
25 Og jeg ved, at min Genløser lever, og at han som den sidste skal staa op over Støvet.
| ואני ידעתי גאלי חי ואחרון על-עפר יקום |
26 Og naar min Hud, saaledes sønderslidt, er borte, og jeg er blottet for mit Kød, skal jeg skue Gud,
| ואחר עורי נקפו-זאת ומבשרי אחזה אלוה |
27 hvem jeg skal skue som den, der er for mig, og hvem mine Øjne skulle se, og ikke en fremmed; mine Nyrer forsmægte i mit Indre.
| אשר אני אחזה-לי--ועיני ראו ולא-זר כלו כליתי בחקי |
28 Naar I sige: Hvor skulle vi dog forfølge ham! — og Sagens Rod skal være funden i mig —:
| כי תאמרו מה-נרדף-לו ושרש דבר נמצא-בי |
29 Da frygter for Sværdet; thi Vreden rammer Misgerninger, som fortjene Sværdet; paa det I skulle vide, at der er Dom til.
| גורו לכם מפני-חרב--כי-חמה עונות חרב למען תדעון שדין (שדון) |
