Klagesangene 3
1 Eg er mannen som naudi såg under hans vreide-ris.
| אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתֽוֹ׃ |
2 Meg hev han ført og late ferdast i myrker og ikkje i ljos.
| אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ |
3 Berre mot meg vender han si hand upp att og upp att heile dagen.
| אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃ |
4 Han hev late meg eldast i hold og hud, han hev krasa mine bein.
| בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָֽי׃ |
5 Han bygde att for meg og ringa meg inn med beiska og møda.
| בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָֽה׃ |
6 I myrkret hev han set meg, lik deim som longe er daude.
| בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָֽם׃ |
7 Han mura att for meg, so eg kjem meg ikkje ut; tunge gjorde han mine lekkjor.
| גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּֽי׃ |
8 Endå eg kallar og ropar, let han att for mi bøn.
| גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִֽי׃ |
9 Han mura fyre mine vegar med tilhoggen stein, gjorde det uført på min stig.
| גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּֽה׃ |
10 Ein lurande bjørn var han mot meg, ei løva i løyne.
| דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה אֲרִי בְּמִסְתָּרִֽים׃ |
11 Til villstig gjorde han min veg; han reiv meg sund og lagde meg i øyde.
| דְּרָכַי סוֹרֵר וַֽיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵֽם׃ |
12 Han spente sin boge og sette meg til skotmål for si pil.
| דָּרַךְ קַשְׁתוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵֽץ׃ |
13 Han let renna inni mine nyro pilehus-sønerne sine.
| הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתֽוֹ׃ |
14 Eg vart til lått for alt mitt folk, deira nidvisa heile dagen.
| הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל־עַמִּי נְגִינָתָם כָּל־הַיּֽוֹם׃ |
15 Han metta meg med beiske urter, han gav meg malurt å drikka.
| הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָֽה׃ |
16 Han let meg knasa mine tenner på småstein, han grov meg ned i oska.
| וַיַּגְרֵס בֶּֽחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵֽפֶר׃ |
17 Og du støytte burt frå fred mi sjæl; eg gløymde kor det var å hava det godt.
| וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָֽה׃ |
18 Og eg sagde: «Det er ute med mi kraft og med mi von til Herren.»
| וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָֽה׃ |
19 Kom i hug mi naud og mi utlægd - malurt og beiska.
| זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹֽאשׁ׃ |
20 Ho minnest det, sjæli mi, og er nedbøygd i meg.
| זָכוֹר תִּזְכּוֹר ותשיח וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִֽׁי׃ |
21 Dette vil eg leggja meg på hjarta, og difor vil eg vona:
| זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִֽיל׃ |
22 Herrens nåde det er, at det ikkje er ute med oss, for hans miskunn er enn ikkje all.
| חַֽסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָֽיו׃ |
23 Kvar morgon er ho ny, å, stor er din truskap.
| חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ |
24 Min lut er Herren, segjer mi sjæl; difor vonar vil eg vona på honom.
| חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לֽוֹ׃ |
25 Herren er god med deim som ventar på honom, med den sjæl som søkjer honom.
| טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃ |
26 Det er godt å vera still for Herren og venta på hans frelsa.
| טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָֽה׃ |
27 Det er godt for mannen at han ber ok i sin ungdom,
| טוֹב לַגֶּבֶר כִּֽי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָֽיו׃ |
28 at han sit einsleg og tegjande, når han legg det på,
| יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָֽיו׃ |
29 at han luter seg med munnen mot moldi - kann henda det enn er von -
| יִתֵּן בֶּֽעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָֽה׃ |
30 at han held fram si kinn til slag, let seg metta med svivyrda.
| יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּֽה׃ |
31 For Herren støyter ikkje æveleg burt.
| כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָֽי׃ |
32 For um han legg på sorg, so miskunnar han endå etter sin store nåde.
| כִּי אִם־הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חסדו חֲסָדָֽיו׃ |
33 For det er ikkje av hjarta han legg møda og sorg på mannsborni.
| כִּי לֹא עִנָּה מִלִבּוֹ וַיַּגֶּה בְנֵי־אִֽישׁ׃ |
34 At dei krasar under fot alle fangar i landet,
| לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָֽרֶץ׃ |
35 at dei rengjer retten for mannen framfor åsyni til den Høgste,
| לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיֽוֹן׃ |
36 at ein gjer urett mot ein mann i hans sak - ser ikkje Herren slikt?
| לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָֽה׃ |
37 Kven tala, og det vart, um Herren ikkje baud?
| מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּֽה׃ |
38 Kjem ikkje frå munnen til den Høgste både vondt og godt?
| מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּֽוֹב׃ |
39 Kvi skal eit livande menneskje klaga? Kvar syrgje yver si synd!
| מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חטאו חֲטָאָֽיו׃ |
40 Lat oss ransaka våre vegar og røyna deim og venda oss til Herren!
| נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְֽנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְהוָֽה׃ |
41 Lat oss lyfta våre hjarto likeins som våre hender til Gud i himmelen!
| נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמָֽיִם׃ |
42 Me hev synda og vore ulyduge, du hev ikkje tilgjeve.
| נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָֽחְתָּ׃ |
43 Du sveipte deg i vreide og elte oss, du slo i hel utan nåde.
| סַכֹּתָה בָאַף וַֽתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָֽלְתָּ׃ |
44 I skyer sveipte du deg, so ingi bøn rakk fram.
| סַכּוֹתָה בֶֽעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּֽה׃ |
45 Til skarn og styggje hev du gjort oss midt imillom folki.
| סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּֽים׃ |
46 Dei spila upp sitt gap imot oss, alle våre fiendar.
| פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ׃ |
47 Gruv og grav det vart vår lut, øyding og tjon.
| פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּֽׁבֶר׃ |
48 Tårebekkjer strøymer or mitt auga for tjonet på mitt folks dotter.
| פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּֽי׃ |
49 Mitt auga sirenn, roar seg ikkje,
| עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגֽוֹת׃ |
50 fyrr Herrens skodar etter og ser frå himmelen.
| עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָֽיִם׃ |
51 Mitt auga gjer meg hjarte-ilt for kvar ei av døtterne i min by.
| עֵינִי עֽוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִֽי׃ |
52 Dei jaga og elte meg som ein fugl, dei som var mine fiendar utan orsak.
| צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּֽם׃ |
53 Dei vilde taka livet av meg nede i brunnen, dei kasta stein på meg.
| צָֽמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּֽי׃ |
54 Vatnet flødde yver mitt hovud, eg sagde: «Det er ute med meg.»
| צָֽפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃ |
55 Eg påkalla ditt namn, Herre, utor den djupe hola.
| קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃ |
56 Mi røyst høyrde du; haldt deg ikkje for øyro når eg ropar um lindring.
| קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִֽי׃ |
57 Du var nær den dagen eg kalla på deg; du sagde: «Ikkje ottast!»
| קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָֽא׃ |
58 Du, Herre, hev ført saki for mi sjæl, du hev løyst ut mitt liv.
| רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּֽי׃ |
59 Du, Herre, hev set kva urett eg leid; å, døm i mi sak!
| רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִֽי׃ |
60 Du hev set all deira hemnhug, alle deira løynderåder mot meg.
| רָאִיתָה כָּל־נִקְמָתָם כָּל־מַחְשְׁבֹתָם לִֽי׃ |
61 Du hev høyrt deira svivyrdingar, alle deira løynderåder mot meg,
| שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה כָּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָֽי׃ |
62 det mine motstandarar sagde og tenkte imot meg dagen lang.
| שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל־הַיּֽוֹם׃ |
63 Ansa på deim, når dei sit og når dei stend! um meg gjer dei nidvisor.
| שִׁבְתָּם וְקִֽימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָֽם׃ |
64 Du, Herre, vil gjeva deim av same slag som deira hender hev gjort.
| תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶֽם׃ |
65 Du vil leggja eit sveip yver deira hjarta, du vil bannstøyta deim.
| תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָֽתְךָ לָהֶֽם׃ |
66 Du vil elta deim i vreide, og tyna deim so dei ikkje bid meir under Herrens himmel.
| תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָֽה׃ |
